יש לי חברותא מתוק, מהישיבה קרוב לבית. משתדלים להפגש פעם בשבוע וללמוד תורה ביחד. הוא שופע רעיונות, מלא התלהבות, סקרן, שואל שאלות מעמיקות על היהדות והאמת שגם אני ממש כמוהו - רק שהוא בן 19 ואני בן 41. זה עורר אותי לחשוב איפה הראש שלי היה בגיל 19 ואיפה הראש שלו נמצא - זה הבדל של שמיים וארץ (הוא בשמיים ואני בארץ). יותר מזה, אם אני בגיל 19 הייתי יושב ללמוד עם מישהו בן 40, בכל נושא שהוא - כנראה שהייתי נמצא היום במקום אחר. מה שאני הגעתי אליו בגיל 40 הוא כבר מעיף בגיל 19. כמה שאני שמח בשבילו...
כל חוזר בתשובה צריך מתישהו להתמודד עם העבר שלו. לכל אחד יש "שדים מהעבר" שאותם הוא יעדיף להצניע: תמונות מסוימות מהטיול בדרום אמריקה, מקומות בהם היית, אנשים איתם הסתובבת, רפרטואר הקללות המפואר שמעלה אבק, קעקועים (ברוך השם לא אצלי), זוגיות, עבודה בשבת, אוכל לא כשר, השתתפות באירועים מסויימים ועוד. הרי כל אלו חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו. במובן מסוים הם חלק מהמצע עליו גדלה החזרה בתשובה. הם חלק ממי שהיינו ומהדרך אותה עשינו. בתור חילוני, אותם דברים שעשיתי היו טבעיים ונכונים מאד. כעת, בקונטקסט חדש - אותם דברים יכולים להביך ולהציג אותך באור לא מחמיא בתוך החברה הדתית ואפילו מול הילדים שלך. מדובר בהתמודדות לא פשוטה, לכל חוזר בתשובה. יש לזה מחיר חברתי ומחיר חינוכי וכל אחד (או אחת) פוגש את העניין הזה ממקום אחר.
לאורך הדרך, תוך כדי מפגש עם כמה וכמה חוזרים בתשובה נתקלתי בשתי שיטות להתמודדות עם העניין:
הראשונה, מחיקה מוחלטת של העבר. כולל העלמת ראיות ומזכרות. יותר מזה, כל איזכור של העבר הוא מינימליסטי מאד. כאילו נבראתי בתור חוזר בתשובה - ללא שום הסטוריה. שום דבר ממה שעשיתי לפני או היכן שהייתי איננו מעניין ואינו רלוונטי לאני החדש והקדוש. הילדים לא צריכים לדעת שאמא שלהם הייתה פעם הולכת (הרבה) עם ביקיני ו/או שאבא שלהם קיעקע את הסמל של הפועל תל אביב כי הוא הפסיד בהתערבות לחברים. מה לעשות, היה שיכור. מה עשו בשבת, מה אכלו ועוד - כל זה איננו חלק מהחיים יותר ולכן גם ראוי למחיקה (DELETE) מהזיכרון. מי ששולט בהיסטוריה שולט בסיפור שלו.
לגישה הזו יש מחיר. אולי יש בה פחות שאלות מביכות אבל במהות יש בה משהו חסר. הרי עץ לא יכול להתכחש לשורשים שלו, גם אם הענפים שלו צמחו לכיוון אחר.
הדרך השניה, שיתוף של העבר. אני מודה: להסביר לחברים חילוניים בעבודה שאני זוכר כמה מתיקות יש בנסיעות בשבת זה קל לעומת אותו הסבר מול הבנות שלי. למרות שלא תמיד נוח לי לעסוק בזה אני משתף בחוויות מהעבר, מקומות שהייתי, אירועים וכולי. כמדומני, לא הוצאתי אף תמונה מאף אלבום בבית (קוראים צעירים - פעם תמונות היו בתוך אלבומים, לא בטלפון) למרות שיש כמה שראויות להעלם. יש תמיד מקום להפעיל שיקול דעת לגבי מה מספרים, למי מספרים ועד כמה להיחשף - אבל ככלל, אני לא מפעיל צנזורה. דיסקרטיות וצניעות כן - אבל לא מחיקה של העבר.
יותר מזה, אני מאד גאה במקום שממנו באתי. גם כי היה בו המון-המון טוב, בעיקר טוב. וגם כי הוא השורשים שלי, שם צמחתי, שם גדלתי. בלי השורשים האלה לא הייתי מי שאני היום.
גם לגישה הזו יש מחיר, יש בה לעיתים חשיפה לא נוחה, מחיר חברתי ואולי גם מחיר חינוכי. אבל יש לה שני יתרונות מוחצים:
קשה מאד לעבוד עלי בענייני מצוות ויהדות. כל מצווה (כמעט) בחרתי לקיים - לא כי הכריחו אותי ולא כי כולם עושים. כי אני בחרתי בדרך הזו. אני מכיר די טוב את ה"צד השני". זה נותן הרבה יותר תוקף ועומק לשיחות עם הבנות המתבגרות שלי בענייני אמונה. אני יודע מה זה להיות חילוני, איך זה מרגיש לא לשמור שבת מול איך זה מרגיש כן לשמור שבת. הטיעון שאני דתי כי: אני פוחד / כי רק זה מה שאני מכיר / כי אין לי אלטרנטיבה - הוא טיעון לא רלוונטי במקרה שלי.
יש לזה יתרון אישי ופנימי. אני מאפשר לעצמי מרחב פנימי של חמלה ומחילה וקבלה עצמית של העבר. ברור שלא הייתי נוסע לים בשבת אם הייתי יודע את מה שאני יודע היום. אבל אז כן נסעתי וזה היה נכון וטבעי ואמיתי ממש כמו לשמור שבת היום. בודאי שאני מצטער על חלק מהדברים וגם מתחרט עליהם - אבל לא ממקום של הלקאה עצמית אלא ממקום שמכיר בכך שעשיתי כברת דרך. אני משתדל לחבק את מי שהייתי בעבר ולא רק לגעור בו.
בשיטה הראשונה, השדים רדומים אך מידי פעם מתעוררים וחוזרים להציק. בשיטה השניה השדים כבר לא כל כך שדים - הם שם, אבל הם חלק מהסיפור שלי, חלק מההתפתחות שלי.
הנושא הזה עולה מידי פעם בשיחות עם חברים חוזרים בתשובה, או עם זוגתי (שהיא גם חברה וגם חוזרת בתשובה). מניח שכל אחד, דתי או חילוני, יש לו עבר. ובחלק מהעבר שלו יש שדים, שלדים, דפים מחוקים בספר ושלל תיאורים של חוויות שהיה מוותר עליהן - בפרספקטיבה של זמן.
אצל חוזרים בתשובה, אני חושב שמדובר על חרטה לא על המעשים עצמם אלא יותר על המשמעות של המעשים. כלומר, החרטה היא על העבירה ולאו דווקא על הטיול בשבת. ויותר מכך - למעשים שנעשו ושייכים לעבר יש השלכה ממשית על ההווה. למשל, אני נתקל לא מעט בסיפורים של בחורות צעירות, שחזרו בתשובה כשהן רווקות צעירות. כעת, כשהן מחפשות להתחתן, נושא העבר שלהן ואם לדייק יותר - נושא הבתולין - מרתיע מאד חתנים פוטנציאליים, במיוחד כאלה שגדלו במגזר הדתי. ויש עוד הרבה סיפורים.
עברתי פעם בשבת ליד חנות YELLOW ושאלתי את עצמי למה הקב"ה מאפשר לחנות הזו לפעול בשבת ולמה הוא מאפשר לאנשים האלה לעבוד בשבת - הרי זו מציאות לא רצויה.
התשובה הבזיקה במוחי - לאותם אנשים מתאפשר לעבוד בשבת בכדי שכך הם ילמדו לא לעבוד בשבת. לא ממקום של דין ועונשים חלילה, אלא ממקום של אמת. כשיכירו בכך שבעבודה בשבת יש מרירות - לא ירצו בכך יותר. יש כאלה, שצריכים לטעום את המרירות בכדי לוותר על העניין. הזדהיתי עם התשובה כי זו מרירות שגם אני זוכר .
אז יש לי שדים מהעבר. יש גם דברים שאינני גאה בהם (עם ובלי להיות דתי) - אבל אני מאד גאה בי היום. אינני יודע לומר בוודאות שהיה שווה - אבל אני יודע בוודאות שזה הצמיח אותי והביא אותי להיכן שאני היום.
Comments