קוקיות ורודות

שינוי פנימי של תהליך תשובה הוא דבר אחד אבל שינוי חיצוני - הוא סרט אחר לגמרי, קשה הרבה יותר. להודות בינך לבין עצמך שאתה בתהליך ועושה מידי פעם איזה ג'סטה בינך לבין הבורא - זה מכובד מאד, באמת. אבל לשים פתאום באמצע החיים כיפה על הראש - זו כבר מחוייבות, שיוך חברתי אחר, הכרזה בפני העולם, אפילו

התרסה במקרים מסויימים.

כיוון שאני לא טיפוס של מעברים קיצוניים, כל תהליך ההתחזקות שלי היה מתון. השתדלתי והשתדלנו (כזוג וכמשפחה) לא לקחת על עצמנו דברים שאנחנו לא מוכנים אליהם. המפתח הרצוי לעדכון תוכנה בדתיות הוא חשק. כאשר ישנו רצון פנימי, השתוקקות - זה סימן לבשלות פנימית לבצע שינוי - גם אם חיצוני. וגם המעבר בין בשלות פנימית לנראות חיצונית לוקח זמן. אם אני זוכר נכון, לקח לי בערך שנתיים מאז שהרגשתי את ההשתוקקות הפנימית ועד שאזרתי אומץ ללכת עם כיפה על הראש. מצד אחד רציתי בזה אבל מצד שני לא התחשק לי להיות שגריר של היהדות. בנוסף, כיפה זה עסק מלא בפרדוקסים. האויב הכי גדול של הכיפה היא הרוח אבל הרוח זו הסיבה שהכיפה שם מכלתחילה.

בהתחלה הכיפה היתה בתודעה, ברצון. אחרי תקופה היא היתה בתיק. אחרי שהבנתי שהיא מתנהגת יפה בתיק - היא עברה לגור בכיס המכנסיים. ורק לאחר מכן היא הגיעה באופן קבוע ובלתי נפרד אל הראש. וזה באמת היה שינוי גדול, בעיקר בהתיחסות של אנשים אחרים כלפי. בגדול זה היה שינוי חיובי. גם הרגשתי שהמראה החיצוני באמת משקף את הפנימיות וגם, ברוב המקרים הסביבה די פירגנה. בעיקרון, נראה לי שבסך הכל יש מידה מסויימת של כבוד כלפי אדם שחובש כיפה. אבל היו גם בזיונות. מקומות העבודה בהם אני עובד מכילים רוב מוחלט של חילוניים. לא זוכר מאיזו סיבה, הלכתי לבקר במקום עבודה קודם שנתיים אחרי שהתראיתי שם עם כולם לאחרונה - רק שהפעם הגעתי לשם עם כיפה על הראש. התגובות היו באיזור ההלם-הפתעה-שוק בואכה "מה עשית לעצמך?". אמרתי להם שאם הייתי מופיע אצלם עם קוקיות ורודות היו כנראה מקבלים את זה הרבה יותר בהבנה. הייתי לא רק צודק אלא גם מאד נבוך. או למשל במקום עבודה אחר, ביום הראשון לעבודה איזה כוכב שואל באכזבה את חברי הצוות שלי למה הביאו עוד דוס למחלקה, הכל בצחוק, כן? המפגש של המשפחה הקרובה עם הכיפה היה הרבה יותר מורכב ומשמעותי. ראשית - כי באמת אכפת לי מה הם חושבים ומרגישים. שנית - כי כולנו מבינים ששינוי משמעותי בחיים שלי משפיע גם על החיים שלהם. בהתחלה קצת נרתעו והתייחסו לזה בחשדנות אבל לאחר זמן לא רב החששות הפכו לקבלה, הכלה ושיתוף. זכיתי באמת במשפחה נפלאה. היום, אני יכול לומר שבאיזשהו מקום, העמידה מול המשפחה ומול הבזיונות השונים חיזקה אותי. לא היתה התרסה ("אני כן ואתם לא") או גאווה ("אני השתדרגתי ואתם לא") אלא בירור של המקום האמיתי של התוספת החדשה. הבנתי שמשום מה, המעבר הפרטי והאישי שלי נגע והשפיע על אחרים. המראה החיצוני שלי מזיז משהו באנשים אחרים. מצד אחד - מה אכפת להם? ומצד שני, כנראה שהנקודה הזו נוגעת כמעט בכל אחד.