עם ישראל - משוואה עם נעלם

עם ישראל הוא משוואה עם נעלם.

משוואה מסובכת עם נעלם אחד. כמקובל, נקרא לנעלם: X.

כשמציבים במקום הנעלם את המספר הנכון – המשוואה נפתרת וכל המתמטיקה מסתדרת. דברים עובדים. יש חיבור, הצלחה, שגשוג. אפשר להסתכל על העתיד.

וכשמציבים במשוואה פתרון אחר, שגוי - היא מסתבכת. אין לה פתרון. דברים לא מסתדרים. יש כאוס, חוסר יציבות, מלחמות פנימיות, הצלחה מוגבלת ובעיקר חיים את היום יום. קשה לראות עתיד.

אותו נעלם בוחר להיות נעלם. הכדור המסתובב שעליו אנחנו חיים נקרא "עולם" מלשון "העלם". מקום בו השם (בוחר להיות) נעלם. הוא בוחר להיות נעלם כדי שאנחנו, האנושות, וביתר פירוט – היהודים, נגיע למסקנה הפשוטה ש: X=1 .

כל מספר אחר שנציב במשוואה המופלאה שלנו – לא יתאים. גם אם ננסה בכוח להציב מספר אחר, להמציא משוואה חדשה, להבין את המתמטיקה אחרת וכל התחכמות שהיא – זה פשוט לא יעבוד.

יכול להיות שלרגע (או לתקופה) זה יעבוד אבל זה באמת רק "נדמה לי". גם אם נדמה לנו שזה עובד, שהצלחנו להערים על הפיזיקה הרוחנית של העולם – באים הגויים ומזכירים לנו שאנחנו עם של משוואה עם נעלם ופתרון אחד נכון. אפשר לברוח מהרבה דברים אבל מהייעוד לא ניתן לברוח.

הדברים נכתבים לא מפילוסופיה גבוהה, או עליונות מוסרית. הם נכתבים מתוך כאב גדול על האירועים הקשים שעוברים עלינו שרק התחזקו אחרי שנה של התפרקות חברתית. ויותר מכך, מדובר על אירועים שהיסטורית חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב. ניתן ללמוד עליהם בספר דברי הימים שלנו – התנ"ך.

קריאה פשוטה של התנ"ך, מלמדת על תנועה מחזורית של התרחקות והתקרבות. התרחקות מדרך השם ובלית ברירה – התקרבות חזרה. ספרי שופטים, שמואל, מלכים – מלאים בדוגמאות מרתקות ומפורטות על מה קורה כשמציבים מספר לא נכון.

מצד אחד תמיד היו (ויהיו) כאלה שידעו שיש השם אחד. כלומר: X=1. אלו אנשים שחיים חיי רוח, דורשי השם, שומרי מסורת, בעלי זיקה לאומית. אלו שמחברים את ההיסטוריה העתיקה שלנו אל העתיד – ממעמד סיני ועד הגאולה. עושים את חלקם בהבאת קדושה לעולם ובקידום שלו – דור, דור ודורשיו. אלו שמחוברים לשורשים שלנו ותורמים את חלקם בגידול ענפים ופירות. פירות שבבוא העת יהפכו לעצים חדשים.

ומהצד השני, כאלו שניסו (ומנסים) להציב ערכים שונים במשוואה. למשל אלו שטוענים ש: X=0. או במילים אחרות שאין אלקים. הם לא זקוקים להשם, שהמציאות נשענת על כוחם ותבונתם. אין רוחניות בחייהם, אלא מציאות כוחנית וקרה. באופן כזה כולם שווים והכל מותר. אין כללים יותר. יש ליברליזם ופלורליזם. כפר גלובלי שוויוני. מבחינתם היהדות והקשר עם השם זה משהו שאיבד את תפקידו מזמן. אלקים זו המצאה אנושית שפעם עשתה את העבודה אבל היום כבר אין בה צורך. "תודה שבאתם לעזור אבל אנחנו מסתדרים לבד".

גם אם מפתה אתכם מאד להשליך את ההגדרות הללו על "שמאל" ו"ימין" של ימינו - אני מציע להתאפק. נכון שזה דומה אבל יש לזה הרבה יותר עומק. יש כאן משהו מעבר לתפיסה אידאולוגית כזו או אחרת.

"שמאל" ו"ימין" זה לבוש מודרני לשתי התפיסות הללו שכאמור מופיעות בכתובים פחות או יותר מאז בריאת העולם. באופן הכי מזוקק ניתן לומר שיש את ההליכה בדרך השם – אבל כפי שהשם הגדיר אותה. ואת ההליכה שלא בדרך השם – על אינסוף הדרכים המשונות שהאנושות המציאה במהלך הזמן.

 בכדי לחדד מעט יותר אני רוצה לגעת בשתי דוגמאות מהתנ"ך (ויש מהן הרבה מאד):

הדוגמא הראשונה מספר שמות:

עם ישראל נולד באביב 1679 לפנה"ס – ביציאת מצרים. זאת אחרי מסכת ארוכה של אירועים אלקיים כפי שאנחנו מכירים מהתורה ומההגדה של פסח. אבל יש נקודה פחות מוכרת: כשעם ישראל יצא ממצרים - לא כולם יצאו.

אחרי 230 שנה של התעללות נפשית וגופנית. שיעבוד מוחלט של רכוש וגוף. איבוד זהות תרבותית ורוחנית מתוכננת. רצח שיטתי של ילדים ומיתות משונות - היו כאלה שבחרו לא לצאת ממצרים. היו כאלה שבחרו להישאר באותו מקום אפל. הקטע המפתיע הוא שהם לא היו קומץ, הם היו הרוב.

כתוב: ״וחמושים עלו בני ישראל ממצרים״ (שמות י"ג י"ח).

מסבירים המפרשים שרק אחד מכל חמישה יצאו ממצרים. כלומר רק 20% מעם ישראל יצאו ממצריים. 80% בחרו להתנגד למהלך האלקי – ולהשאר שם. בעיקרון, היו סיבות מאד טובות ומוצדקות לוותר. מה ההגיון לעזוב את הבתים ו"השפע" של מצרים וללכת למדבר? זה הרי טירוף מוחלט. לצאת עם כל הילדים, בין לילה, ממקום של ישוב ומים אל מקום של כלום?

זה לא המירוץ למליון – שרצים אל הלא נודע ומחייכים למצלמה. במדבר אין מצלמה ואין חיוכים.

לא יודע איזה מספר הציבו במשוואה אותם 80% אבל ברור שלא X=1. אולי X=10 כמניין אלילי מצרים. בכל מקרה, היתה בחירה במציאות גשמית על פני מציאות אלקית. כל זה לאחר ניסים ונפלאות גלויים שקרו לעיני כל במצרים. למרות כל זאת, בחרו האנשים הללו לדבוק בהבנה שלהם את המציאות. כפי שאנחנו יודעים היום, אותם 80% נעלמו מההיסטוריה, כנראה נטמעו בעם המצרי לבלי שוב.

מאותם 20% שבחרו ללכת עם השם מעבר לתפיסה הגשמית - מהם המשיך עם ישראל. למעשה הם קבוצת ההקמה הראשונה של עמנו. הגרעין המייסד.

דוגמא נוספת מתרחשת בספר מלכים א' (פרק יא ואילך):

הפעם אירוע שקורה 881 שנה (בערך) אחרי יציאת מצרים. ממלכת ישראל מתפצלת לשתי ממלכות ישראל ויהודה. ממלכת יהודה כללה 2 שבטים (יהודה ובנימין) ועליה מולכת שושלת בית דוד. ממלכת ישראל כוללת 10 שבטים. זו מלכות חדשה מהניילונים עליה הומלך ירבעם בן נבט שנמשח למלך בציווי השם. כדי לתת קצת הקשר היסטורי – פיצול הממלכה קורה בסיום מלכותו של שלמה המלך, בתחילת המלוכה של רחבעם בנו. תקופה שבה ישראל עוד היתה אימפריה אדירה. היו שגשוג ועושר מטורפים.

ירבעם היה אדם חריף ופעל בגאונות ותחכום. הוא מבין שאם ממלכת ישראל תשמר מכנה משותף עם ממלכת יהודה (מבחינת תרבות, דת, מנהגים) היא תישאר מחוברת אליה ומהר מאד הממלכות יתמזגו מחדש.

לכן, נדרש לבצע מהלך של בידול ומיתוג מחדש של ממלכת ישראל. המיתוג מחדש הקיף את כל מרחבי החיים:

מצד אחד בוצעו חסימות של הדרכים לירושלים ובית המקדש. כך לא ניתן לעלות לרגל בחגים. ניתוק הקשר לבית המקדש יצר ואקום. הוקמו שני מקומות פולחן מרכזיים: דן בצפון ובית-אל במרכז. למה שניים? כדי שכל אחד יוכל להגיע למרכז הרוחני שקרוב אליו, בלי הטרטור של ימים ארוכים בדרך לירושלים. ממש "דת כפי יכולתך". בדן ובית-אל הוצבו עגלי זהב לטובת פולחן דתי חדש. בנוסף - המציאו תפילות חדשות, מנהגים חדשים וקבעו בלוח השנה חגים חדשים. במילים אחרות ירבעם יצר ואקום והכניס לתוכו תוכן חדש.

ירבעם ״גילה״ ל10 השבטים שהמשוואה היא לא כמו שכולם חשבו. המשוואה של עם ישראל היא בעצם משוואה ריבועית! כלומר כזו עם שני פתרונות – שני ערכים של X, ששניהם טובים! פעם הפתרון היה X=1, שהיה קשור למקום אחד. עכשיו אנחנו מתקדמים, מודרניים.X  יהיה מה שכל אחד רוצה, מה שמתאים לו או לשבט שלו. אין צורך שעבור כולם תהיה אותה משוואה. כל אחד יתאים את המשוואה לעצמו. הרי לכם מהפכה ליברלית: ביטול הממסד הדתי (שהרי אין יותר קשר לבית המקדש) ועקירת המסורת. פלורליזם – כל אחד יעשה מה שטוב לו. כל מי שרוצה יכול להיות כהן בבמות – בלי קשר לייחוס המשפחתי שלו לכהונה (מה שכנראה היה מקור פרנסה לא רע).

עד כאן נשמע לא רע, נכון? כמעט פרוגרסיבי. נקודת פתיחה אידאלית לממלכה חדשה ועם "חדש" שנולד בעולם.

אבל במבט היסטורי דברים נראים קצת אחרת. קצת סטטיסטיקה ברשותכם:

ממלכת ישראל התקיימה כ-243 שנה עד הכיבוש וההגליה שלה על ידי ממלכת אשור.

ממלכת יהודה תחזיק מעמד עוד כ- 135 שנה עד לחורבן בית ראשון ב 424 לפנה"ס.

שימו לב שגם בממלכת יהודה וגם בממלכת ישראל מלכו סה"כ 20 מלכים זה אחר זה –

כלומר שבממוצע בממלכת יהודה התחלף מלך כל 19 שנה ואילו בממלכת ישראל התחלף שלטון כל 12 שנה.

12 שנה עלול להיתפס כזמן מכובד לקדנציה. הרי בימינו אם ממשלה מצליחה להשלים קדנציה של 4 שנים זה נס גלוי.

א-ב-ל –

באותם ימים 12 שנה (בממוצע למלך) זה זמן קצר. עד שמלך מבסס את מלכותו לוקח כמה שנים.

בממלכת ישראל השלטון עבר בכוח ממלך אחד לשני לפחות 7 פעמים מתוך אותם 20 מלכים. כלומר – מרד פנימי, רצח פוליטי של המלך ולקיחת השלטון בכח.

ממלכת ישראל (הליברלית, כן?) ידעה חוסר יציבות שלטוני קיצוני, מלחמות פנימיות – עם עצמם, עם ממלכת יהודה ועם עמים אחרים. בנוסף – התנ"ך מספר לנו על ריקבון מוסרי, שחיתות שלטונית, ניתוק מהשורשים הדתיים והתרבותיים.

כ-90% מהמלכים שמלכו בממלכת ישראל מוגדרים ככאלו שלא הלכו בדרך השם. כלומר:

X= (רק לא 1)

ממרחק הזמן, חור ההצצה שמספק לנו התנ"ך מראה תמונת מצב עגומה בממלכת ישראל. מה שיכול היה להיות המשך ישיר של אימפריה אדירה התפורר והתרסק.

אותם עשרת השבטים שהוגלו עוד הרבה לפני חורבן בית ראשון – נחשבים היום (ברובם) כשבטים אבודים. כאלו שחולות הזמן העלימו את מקום הימצאם.

ניתן לראות קשר ישיר בין הלידה העקומה של מלכת ישראל לבין ההמשך שלה. היסודות המקולקלים שהונחו שם היו נכונים (אולי) לצורך אותה שעה אך רעים מאד להמשך הממלכה ורעים מאד היסטורית לכלל עם ישראל. מה שהתחיל כניתוק מהשורש הצמיח ממלכה מעוותת. והרי "מעוות לא יוכל לתקון" (קוהלת א ט"ו).

דגל ישראל - בזמן שקיעה

למען הגילוי הנאות נאמר שגם ממלכת יהודה לא בדיוק היתה גן העדן של המזרח התיכון.

גם שם היו עניינים שלטוניים ומוסריים אבל יחסית באופן מרוכך יותר. רגוע יותר.

ידוע לנו רק על פעם אחת בה עבר השלטון בכח (כלומר רצח המלך וכל משפחתו על ידי עתליה). בשאר המקרים השושלת עברה מאב לבן כפי ששושלת מלוכה אמורה לנהוג.

בנוסף לכך, 40-60% מהמלכים נחשבו ככאלו שכן מקיימים את רצון השם (X=1).

העובדה שממלכת יהודה התקיימה זמן רב יותר (פי 1.5 ממלכת ישראל!) מעידה על כך שמשהו שם עבד יותר טוב. מצד שני העובדה שבית המקדש וירושלים נחרבו מעידה על כך שהיו דברים שלא ממש עבדו שם (מוותר כרגע על הסיפורים המזעזעים שמופיעים בגמרא על המוסריות הנוראה שמתוארת שם לפני חורבן הבית הראשון).

בחזרה לימינו.

במבט ביקורתי, אפשר לומר שמקור המידע שממנו לקוחים הנתונים - מגמתי. שהתורה והנ"ך מציגים את הדברים באופן שמלמד אותנו כיצד לנהוג ולבחור נכון. כלומר, שהסיפורים המופיעים שם מציירים לנו חיצים בלתי נראים אל המסקנה המתבקשת ש: X=1.

יש צדק מסויים בטענה הזו.

מצד שני, אם דור אחרי דור אנחנו נעים סביב אותו מעגל של התרחקות-התקרבות אז אולי הגיע הזמן שנבין כבר את המסקנה? אולי נפנה מבט לאן שהחיצים מכוונים?

יש לנו מספיק מקרי בוחן (CASE STUDIES) של מה קורה כאשר בוחרים בחירות לא נכונות ברמה הלאומית: גם מההיסטוריה העתיקה וגם מההיסטוריה בת ימינו.

שתי הדוגמאות הללו לא רק מלמדות אותנו שיש בחירה אחת נכונה, זה ודאי.

הן מלמדות אותנו שכיהודים, ההיסטוריה תשפוט אותנו לחומרה אם נבחר לא נכון.

במקום שאנשים לא רוצים את אלקים – הוא פשוט לא יהיה שם.

יש מקומות בהם הספיקו לחזור בתשובה ולבטל את הגזירות ויש מקומות שלא הספיקו ופגשו פורענות קשה. למשל: היינו מצפים שילמדו לקח אחרי שנחרב בית המקדש הראשון.

חשוב להבין, הבחירה הנכונה היא לא רק בידיים של המנהיגים. בוודאי שאצלם מונחת הרבה אחריות אבל היא גם של כל אחד ואחת. הבחירה להישאר במצריים היתה פרטית של אנשים. הבחירה לעבוד עגלים בדן ובית-אל היתה של אנשים. גם הגלות של ממלכת ישראל ומאוחר יותר של ממלכת יהודה – היתה של אנשים.

התורה הקדושה והנ"ך מסבירים לנו מה הדרך הנכונה. מה נכון לנו כיהודים פרטיים וכעם קדוש. היא מספקת לנו שלל סיפורים שממחישים שמהמשוואה המופלאה שלנו אי אפשר להתנתק. לפעמים אפשר לתקן ולפעמים לא.

שתמיד המשוואה שלנו תתקיים רק כאשר X=1.

לא סתם, הפסוק הכי מאפיין אותנו הוא:

"שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו' ד')