נצחון! (קטן)

אחד הדברים המיוחדים והמענגים בחזרה בתשובה זה המפגש עם התורה. התורה שכילד חילוני פגשתי כסיפורי אברהם במדבר או יציאת מצריים עם המכות וכל זה, או הטקסטים המעיקים בתיכון. פגשתי אותה שוב כמבוגר, עם צמאון בלתי פוסק ותשוקה אמיתית. נפגשתי עם אוקיינוס של חכמה וידע שנוגע בכל אחד. עם סיפורים שכאשר מתבוננים לתוכם - מגלים אמת צרופה ויופי שמיימי.

אז ללמוד זו חוויה נפלאה (וארחיב עליה בפעם אחרת) אבל ללמד זה כבר סוג של נצחון קטן ומתוק. כשנכנסתי לתהליך התשובה ידעתי קצת על שבת וקצת על כשרות אבל בנושאי תורה לא ידעתי דבר וחצי דבר, הייתי תמים. לאט לאט, עד כמה שהזמן מאפשר לי, אני לומד ומשתכלל ומגיע לתובנות עמוקות יותר ונושאים מהותיים יותר. בכל הזדמנות בה יוצא לי ללמד אני מרגיש שהתקדמתי בעוד משהו. שהתקדמתי, שהנה אני ראוי לחלוק ידיעות והבנה עם מישהו אחר בנושאים שלא הכרתי כילד ושלא צמחתי איתם.

ברוך השם זכיתי להיות חלק מקהילה נפלאה של אנשים יקרים שרובם דתיים מילדות, רובם לומדים תורה מגיל גן וחלקם הלא מבוטל תלמידי חכמים ממש - כלומר, לומדים ללא הפסקה ומלמדים תורה במסגרות שונות. כחלק מהקהילה נדרש כל אחד מידי פעם להעביר שיעור תורה קצר ("דבר תורה") של 7-10 דקות ביום שישי אחרי קבלת שבת. גם אני זוכה בכבוד מידי פעם. וגם שבת האחרונה העברתי דבר תורה. עבורי, החוזר בתשובה, לעמוד מול ציבור דתי שבחלקו הגדול יודע תורה הרבה יותר ממני - זה מעמד גדול ומרגש מאד. זה מרגיש כמו ניצחון קטן. לא ניצחון חלילה על אף אחד מהנוכחים אלא ניצחון פרטי שלי עם עצמי, שגם אני ראוי ויכול לא רק ללמוד אלא גם ללמד - אפילו אם זה רק 7 דקות.

מצרף כאן את דבר התורה כפי שכתבתי אותו. זוגתי היקרה העירה ואמרה שנדמה לה שכתבתי את דבר התורה על עצמי. היא צדקה (כמו תמיד).

דבר תורה לפרשת וישלח – התש"פ

שבת שלום.

יעקב אבינו הינו בחיר האבות – האיש שממנו יצא והתפתח עם ישראל. האיש שעל שמו קרוי עם הנצח – ישראל.

במילים אחרות, יעקב אבינו הוא היהודי האידאלי, זה שדמותו צריכה לעמוד לנגד עינינו כשאנו שואלים מיהו יהודי, או מיהו ישראל. יעקב אבינו הוא מודל של אמונה, של מידות ושל התנהלות. הוא המחבר בין שמיים לארץ, הוא המקור, הוא התבנית שחקוקה בבניו ובצאצאיו הקדושים.

הוא זה אנחנו.

התבוננות בפשט הכתוב מלמדת שיעקב כל הזמן נמצא במאבקים. עוד לפני לידתו, כבר בתוך הרחם – הוא כבר נאבק עם עשיו, שנאמר "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (בראשית כה כב). אחר כך מאבק של 20 שנה מול הרמאות של לבן. ובפרשתנו – מאבק עם עשיו ואפילו מאבק עם מלאך - שרו של עשיו. האבות הקדושים אברהם ויצחק – אמנם נתנסו בנסיונות קשים אך לא חוו מאבקים בסדרי גודל כאלו, כמו יעקב.

ונשאלת השאלה המטרידה: אם הוא זה אנחנו האם זו הירושה שלנו? האם מאבקים תמידיים הם נחלתנו?

ה"נתיבות שלום" על הפרשה עונה בפשטות: "כן-אבל". כן, זו ירושתנו וזו נחלתנו אבל – מכל המאבקים יוצא יעקב עם רווחים. בנוסף, מסביר הנתיבות שלום שסיפורי יעקב ומאבקיו אינם רק דרמה משובחת אלא הם מסר לכל עם ישראל לדורותיו. בדומה ליעקב, כל אחד מישראל נמצא במאבק איתנים עם אויב רב פנים, מתוחכם ומשוכלל הנקרא היצר הרע. ובעצם, סיפורי המאבקים והנצחונות של יעקב בלבן ובעשיו – הם שרטוט מדוייק של תחבולות והקליפות ואיזו הדרך להכניע אותן.

לבן מייצג את קליפת הכפירה והפגמים באמונה. כפירה באלוקות בכלל – שהרי החזיק בביתו תרפים, וכפירה בהשגחה הפרטית. כאשר מסתכל לבן יחד עם יעקב על כל רכושו ומשפחתו הוא אומר לו: "הבנות בנותי והבנים בני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית לא מג)– כלומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אני עשיתי, הכל שייך לי ואין בשום דבר מזה קשר להנהגה עליונה. לבן ביקש לעקור את האמונה. קליפת לבן מבקשת לא לפגוע בביטוי האמונה אלא באמונה עצמה – בשורש האמונה של היהודי. לכן אמרו עליו חז"ל בהגדה של פסח ש"לבן ביקש לעקור את הכל". הוא לא חיפש לפגוע באמונה אלא לבטל אותה לחלוטין.

עשו מייצג את קליפת התאוות והפגמים במעשה. מסביר הנתיבות שלום שקליפה זו מחולקת לשני חלקים. ניתן ללמוד דבר זה מתוך עיון בפסוקים. יעקב שולח מלאכים אל "עשו-אחיו" עם מסר לעשו אך המלאכים חוזרים ומעדכנים ש"אחיך עשו" בדרך אליך עם 400 אנשים. יעקב חושש מהבשורה הזו ובעצם חוצה את העם ומתפלל אל השם: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו" (בראשית לב יב). היפוך השמות "אחי" ו"עשו" – גורמים ליעקב לצאת משלוותו. צד ה"אחי" הוא צד המקטין בעיני היהודי את חומרת החטא. שזה בכלל לא חטא, אלא חטאון קטן, שאולי זה בכלל היתר ואין בזה שום איסור עד שהיהודי מתפתה וחוטא. לאחר מכן חלק "עשו" נכנס לפעולה ומשכנע בכוח שלאותו יהודי אין תקנה, שחטא זה ניתק אותו מהקב"ה, שהוא כבר איבד את העולם הזה והעולם הבא ולכן אין לו מה לטרוח ולעשות תשובה. חלק עשו עושה הכל כדי להפיל יהודי ברוחו ולגרום לו ליפול מבלי לקום יותר חס ושלום.

כאשר "עשו" קודם ל"אחיך" – אזי מטרתו ברורה וגלויה. עשיו מנסה להדיח למעשה איסור וכיוון שמטרתו גלויה גם ההתמודדות איתו גלויה ומעשית.

אך כאשר "אחיך" קודם ל"עשו" – כאן המצב מסוכן הרבה יותר. כאן היצר פועל בעורמה ובתחבולה. הוא מתקרב אליך בעדינות, מדבר אליך בשקט, מחבק אותך כמו אח והכל כדי לטפטף לאט-לאט ארס לתודעה. במקרה הזה, אדם מבין שנפל ביצר רק לאחר מעשה, רק כשכבר מאוחר מידי. ויעקב יודע שאם יפול חס ושלום בקליפה הרי הוא אבוד מבלי תקומה. לכן יעקב מתפלל ומבקש סיעתא דשמיא בהתמודדות ואומר "הצילני נא מיד אחי מיד עשו".

לאור האמור ניתן היה להניח שעדיף לנו ללא יצר הרע. כשמו כן הוא – רע. שאם רק היה מתבטל היו חיינו טובים, נינוחים וחשוב מכך – ללא פגמים באמונה ועם שלמות בעבודת השם.

אך לא כך הדבר.

ראשית – אם נברא היצר הרע הרי שהוא נברא לתכלית טובה.

שנית - פרשתנו מלמדת אותנו שגילוי הכוחות והעוצמה של יעקב ושל עם ישראל כולו מגיע דווקא מתוך המאבק. המאבק התמידי בחוסר האמונה והדיוק במעשה המצוות מגלה את כוחנו ועוצמתנו האמיתיים. בעצם, תכלית היצר היא להסית, לפגוע, לבלבל ולהדיח את היהודי מעבודת השם – בכדי שבהתגברו על היצר יזכה להתחזק ולחזק אחרים.

דווקא המאבקים והנצחונות של יעקב מלמדים אותנו עשרות מונים על דמותו – הרבה יותר מאשר אם היה נשאר "איש תם יושב אהלים". אנו לומדים על עצמתו, חכמתו, תעוזתו ותחכומו הרב בהתמודדות מול לבן ומול עשו. אנו מתוודעים לכוחו על יעקב – לא רק זה המסיר אבנים גדולות מעל הבאר – אלא גם זה הנאבק עם מלאך לילה שלם ומצליח להכניע אותו. אלמלא היצר הרע, אלמלא המאבקים עם לבן ועשו - כוחותיו של יעקב היו נשארים גנוזים ובלתי מפותחים.

התורה מלמדת אותנו שהמאבקים הללו אינם מאבקים פרטיים של יעקב אבינו. הם מאבקים כלליים של כל ישראל – הן בפרטי והן בלאומי. וכל המאבקים הללו, גם אם נראים לכאורה מיותרים הרי הם מביאים לרווחים והישגים רבים. כמו יעקב גם אנחנו נדרשים להתמודדות קבועה כאשר דרך התורה היא המגדלור שאמור לכוון אותנו.

לאחר כל המאבקים, כאשר יעקב כבר משתקע בארץ מעידה התורה על יעקב "ויבא יעקב שלם עיר שכם" (בראשית לג יח). אמרו חז"ל (בר"ר עט, ה) - שלם בגופו, שלם בממונו, שלום בתורתו. שכם ראשי תיבות "שם כבוד מלכותו".

שבת שלום!