משפחה

המפגש של המשפחה המורחבת עם עניין התשובה הוא...איך נקרא לזה...מורכב.

לעשות שינוי פנימי ופרטי זה מורכב.

שינוי פרטי במרחב משפחתי - זה מורכב מאד.

שינוי פרטי, במרחב משפחתי כאשר השינוי נוגע בכולם ורלוונטי לכל פרט בחיים - זה לא רק מורכב אלא גם רגיש מאד. ממש כמו להפוך לטבעוני או להתחיל ללכת עם קוקיות ורודות. אגב אני, גם חזרתי בתשובה וגם נהייתי (כמעט) טבעוני - כך שאני מכיר (כמעט) את שתי הגרסאות. לאכול בחוץ רק כשר ורק פרווה - לא תמיד פשוט כל כך. מזל שויתרתי על הקוקיות.

נושא היהדות נוגע בכולם. לכל אחד מערכת יחסים כזו או אחרת עם היהדות ועם אלקים. לכל אחד באופן פרטי ולכל משפחה באופן כללי. במשפחה המקורית (והיקרה) שלי, יודעים מה זה שבת, שומרים על כשרות (כולל הפרדת כלים), מדליקים נרות בכניסת שבת, עושים קידוש, חוגגים את החגים. יש לנו לא מעט דתיים במשפחה המורחבת - כך שהפורמט ידוע ומוכר. עם כל זאת, כאשר רק בקעתי מהביצה החילונית ונהייתי אפרוח חוזר בתשובה, כשהתחלנו לשמור שבת - הדבר היה קשה מאד להוריי. היום, כהורה, אני גם יותר מבין את נקודת המבט שלהם.

מבחינתם, הבן שלהם הגיע יום אחד עם סיפור חדש. הסיפור הזה הוא מסוכן מאד למרקם המשפחתי ולמערכות היחסים השונות. הרי אוטוטו יהיו דרישות חדשות, החמרות, הקפדות הזויות, שינויים מנדטוריים בכל פרט. זה מהר מאד יגלוש לויכוחים, העלבויות, ברוגזים - התרחקות מאד גדולה והתפוררות בלתי נמנעת של המשפחה. הרי כולנו מכירים את הסיפור על הבן של החברים שחזר בתשובה, התחרפן וניתק קשר עם ההורים אחרי שדאג להחריב עד היסוד את מערכת היחסים עם ההורים שלו. אפשר כבר להתקשר לערוץ ויוה ולהזמין משבצת שידור.

האמת שזה לא ממש היה כך. הורי (שיבדו לחיים ארוכים וטובים) למדו להתמודד עם החזרה בתשובה שלנו די יפה. לא חושב שזה החליק בגרון מהתחלה אבל אני חושב שביצענו כמה מהלכים, עוד בתחילת הדרך, שסללו ערוצי הידברות ונתנו מקום לכל אחד למצוא את עצמו בשינוי הגדול הזה.

"אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם..." זה משפט שכל הורה חושש מההמשך שלו. כך גם אנחנו פתחנו את השיחה עם ההורים כשסיפרנו להם שאנחנו מתחילים לשמור שבת. ביצענו את השיחה פעמיים - עם הורי ועם ההורים המתוקים של אשתי.

הסברנו שאנחנו לא נוסעים יותר בשבת. כאשר נבוא להתארח זה יהיה לשבת שלמה. הבהרנו שאנחנו לא מצפים לשום שינוי בהתנהלות הרגילה של הבית. אם רגילים לראות טלויזיה בסלון אחרי הארוחה - בבקשה. לשמוע רדיו - בבקשה. אנחנו לא מבקשים כלום ולא מכתיבים כלום בהתנהלות הרגילה אצל ההורים. אנחנו בשלנו, אתם בשלכם - כל אחד יעשה מה שנוח לו, בהתאם למה שהוא רגיל.

זה אולי ישמע מוזר, אבל העדפנו לתת מקום ולכבד את אורח החיים של ההורים והמשפחות שלנו בשבת - מבלי לתבוע מהם או אפילו לרמוז שמשהו לא מתאים לנו. זה בודאי לא היה פשוט בהתחלה (לשני הצדדים!) אבל זה איפשר לכל אחד מרחב נשימה. זה איפשר לשינוי הגדול הזה להתקיים מבלי שהוא יגרום צער או כפייה למישהו מהצדדים. מוכרח לציין שזה עבד הרבה יותר טוב ממה שתכננו. כיוון שאנחנו איפשרנו מרחב - קיבלנו מרחב. נתנו כבוד - לכן גם נהגו בנו בכבוד. נוצר מצב שבמקום כפייה ואילוץ היה רצון הדדי לגרום לכך שאנחנו נרגיש ממש בנוח ושלכולם יהיה נעים.

המפגש בין המשפחות, בין אורח החיים שלנו לבין אורח החיים שלהם - הוא מלכתחילה טעון ומורכב. מבחינתי יש מעין קונפליקט תמידי בין הרצון והשאיפה לשינוי - לבין הרצון באיזון. קונפליקט בין להיות נאמן לרצונות שלי לבין ביטוי הרצונות שלי במרחב משותף. קונפליקט בין הרצון לקיים יותר מצוות לבין קיום מצוות כיבוד אב ואם. כשאני חושב על זה כרגע, זה דווקא קונפליקט טוב ובריא. זה מכניס מראש איזון למערכת. זה מכתיב מראש בירור פנימי מה נכון ואיך נכון להביא אותו למרחב המשפחתי המורחב.

שלא יהיה ספק: אנחנו מאד מעורבים זה בחיי זה, מאד אוהבים, מחוברים ונפגשים הרבה. שמח לומר שהעקרון של כבוד הדדי מלווה אותנו לאורך כל הדרך. אנחנו נבחנים על העיקרון הזה כל פעם מחדש. כי הרי אנחנו (זוגתי ואני) בתהליך של תשובה - כלומר, מעדכנים כל הזמן את אורח החיים שלנו. אנחנו היום הרבה יותר דתיים ומקפידים על כל מיני דברים שבעבר פחות העסיקו אותנו.

למשל, התחלנו בבית שלנו לשמור על כשרות מהודרת (סיפור מורכב לפוסט אחר) בעוד שבבית של ההורים שלנו הכשרות יותר בסיסית. אנחנו ברוך השם, מארחים הרבה ומתארחים הרבה אחד אצל השני. למרות זאת אין לנו בעיה לאכול אצל ההורים או להתארח בשבת.

או למשל, בתחילת הדרך, רוב הבגדים שהסבתות היו קונות לבנותי היו בגדים "חלוניים" מאד - כאלה שאינם עומדים בצניעות הבסיסית אותה ניסינו להנחיל לדור הצעיר. בהתחלה קצת היו חריקות אבל אחרי שהסברנו מה מתאים (ובעיקר מה לא מתאים) - זה כבר לא היה עניין בכלל.

או למשל, כאשר הבנות שלנו שאלו אותנו על ההבדלים בינינו לבין המשפחה המורחבת. כאשר שאלו למה הם נוסעים בשבת ואנחנו לא - ענינו שכך הם נוהגים וכך אנחנו נוהגים וכל אחד מחליט לעצמו כיצד הוא פועל. אנחנו (הדתיים) לא מכתיבים לאף אחד במשפחה כיצד לנהוג (תרתי משמע) - ומכבדים כל אחד בדרכו.

גם אם לא כל דבר עובר חלק, לפעמים נדרשת התגמשות ואולי אפילו ויתורים מסויימים. בכל מקרה המשפחה שלנו היא השורשים שלנו וחשוב לנו למצוא הדרך לחיות ביחד, לחלוק את אותו מרחב חיים גם אם אנחנו שונים.

ברוך השם קיבלנו הרבה עזרה משמיים, סייעתא דשמיא, לצלוח את האתגר המורכב הזה. זכינו ועודנו זוכים לשלום בית - וזה שווה את המאמץ.