ברוך מחיה המתים

לפני כמה זמן הבת שלי שאלה אותי מה משמעות הברכה: "ברוך...מחיה המתים". זו הברכה השניה בתפילת העמידה - ואנו אומרים אותה 3 פעמים ביום. כל יום.

לא זכרתי הסבר מלומד אבל נתתי לה שני הסברים (ששיכנעו אותה, למזלי). הראשון מדבר על זה שכשאנחנו ישנים זה מעין מיתה. הגוף כמו מת, הנשמה עולה לשמיים (להתעדכן ולפגוש את החבר'ה) וכשאנחנו מתעוררים בבוקר זו חיות חדשה שמתגלה בנו - אז זוהי "תחית מתים". ההסבר השני מדבר על הגאולה שעתידה להתרחש ושתהיה בה תחית המתים (ממש). לשמחתי, היא יותר התחברה להסבר הראשון.

הרהרתי בעניין עוד לאחר מכן. אולי הברכה היא לא רק שבח לבורא אלא גם תזכורת לנו - הברואים.

אסביר למה כוונתי: נסתכל רגע על מוות במובן הרחב שלו. לא שאני מתלהב לעסוק דווקא בזה אבל זה חשוב אז תזרמו איתי. מקום בו אין שפע, דבר שהחיות שלו נעלמה - זו בחינה של מוות. כל דבר שנעצר, שנעלם, שנלקח - זה מעין מוות. כל חוסר חיות, פחד, אכזבה, חרדה, שברון לב - זה גם מעין מוות קטן, פשוט כי זה ההפך מהחיים.

החיים של כולנו נעצרו בזמן האחרון, ללא יוצא מן הכלל. כולנו קיבלנו ברקס מטורף על החיים שלנו. יותר מזה - מליון מובטלים, המון חולים, סגר בבית, ארטילריה חדשותית, געגועים למשפחה, דאגות, חרדות, שברון לב, קטנות המוחין, צמצום החיים בכל מובן אפשרי כמעט - כל זה בחינה של מוות. ובנוסף לזה גם נגמרו הביצים.

באה הברכה ומזכירה לנו: השם הוא מחיה המתים.

מוות נתפס אצלנו כמשהו מוחלט וסופי. אבל זה יותר בתפיסה שלנו מאשר באמת - במציאות הרוחנית, לפחות. כל אחד מכם חווה בעבר תקופה קשה, אולי כזו שאין בה אפילו תקווה (ענייני פרנסה, זוגיות, בריאות, עבודת השם - בכל תחום שהוא). במבט לאחור, ניתן היה לראות שהתקופה הזו דווקא גילתה בו (או בה) יכולות ועוצמות שלא הכיר. דווקא המקום הכואב הזה בנה שרירים חדשים. דווקא החיכוך עם המוות - הוסיף לנו חיים. הצמצום דווקא הרחיב אותנו. הכאב (אולי) הוסיף רפואה. אפילו מוות במובן הקליני, מבחינת היהדות, הוא רגע בו הנשמה עוברת לשלב הבא, מתגלגלת הלאה. משהו אחד מסתיים אך משהו אחר מתחדש בעקבותיו.

עם ישראל הוא דוגמא נפלאה לכך. כמה פעמים ניסו להשמיד אותנו אבל בסוף לא הצליחו? כמה חורבנות לאומיים עברנו, גלויות, כמה יסורים עברנו - מאז מצריים ועד ימינו אנו. 2000 שנה (תחשבו רגע על כמות הזמן הזה) לקח לנו לחזור לארץ ישראל ולהקים אותה מחדש ולתפארת. הגלות היא מקום בו החיים היהודיים מצומצמים - ואחרי פרק זמן בלתי נתפס ובלתי הגיוני - חזרנו לחיות כיהודים בארץ הקודש.

אם יש עם שמכיר צמצום וחורבן ואת התקומה והפריחה שאחריהם - זה עם ישראל.

זה ב-DNA שלנו. על זה נספר כולנו לילדים בליל הסדר הקרוב. עוד רגע כבר לא היינו - והנה הגיעה הישועה. הצמצום והמחנק היו השער לתחיה ושפע אלקי.

מאז השעבוד במצריים והגאולה הניסית ממנו - עברנו כעם אינסוף סבבים של חורבן ותקומה. הן ברמת הפרט והן ברמה לאומית.

ברכת מחיה המתים מזכירה לנו - שהנקודה הנוכחית, ככל שתהיה לוחצת ובלתי אפשרית, היא פתח לתחיה שתגיע מלמעלה. היא שלב בהתפתחות. היא חלק מהבניה שלנו.

אין לי ספק שסיפור הקורונה הוא גם כזה. הצמצום הוא כל כך קיצוני. הוא מקיף את כל תחומי החיים: במשפחה, בעבודת השם, בפנימיות שלנו. השם ישמור, כמה צמצום. חייב להיות כאן איזשהו זעזוע שיביא לתיקון, שפע מבורך ותחיה מחודשת.

זה נכון שמתוך הצמצום קשה לראות את הגאולה. למי שמובטל כרגע - קשה לראות כיצד הוא חוזר לעבודה (ואיך יסתדר כלכלית וכמה זמן וכולי). מי שחולה כעת, קשה לו לקבל טיפול רפואי כרגע ו/או להרפא. מי שהזוגיות מעיקה עליו (או החוסר שלה) מרגיש את זה הרבה יותר חזק כרגע.

אז הברכה מזכירה לנו שהשם מחיה המתים. שמתישהו (בעזרת השם בקרוב ממש) תהיה גאולה - פרטית וכללית.

אנחנו בפתחו של חג שחלק ניכר מהעניין בו הוא הזכרון. אנחנו זוכרים באופן מדוייק באילו תהומות היינו ומהיכן יצאנו. זה קרה בתאריך הזה בדיוק. זה קרה לאבותינו בדיוק. וזה יקרה גם לנו - באותו דיוק. כולנו יודעים כיצד מסתיים חד גדיא.

קצת מוזר שבברכה לפסח אני כותב על הפך החיים. אבל האמת שהחיים יודעים (גם) להתהפך לטובה. אנחנו בתקופה קשה ומורכבת. המציאות של כל אחד מאיתנו משובשת. בזמנים קשים כאלה, עבודת הנפש ועבודת השם נעשות כבדות. רובנו מתפעלים מעין מצב הישרדותי - חיצוני ופנימי. זה זמן לא לרעיונות גדולים - אלא לרעיונות קטנים: לזכרון. להזכיר מי אנחנו. מאין באנו. ולאן אנחנו צפויים עוד בעזרת השם להגיע.

מאחל לכל אחד מכם ומכן, חג פסח שמח וכשר לכם ולבני משפחותיכם. שנזכה כולנו להרחבת הנפש, לשמחת חג אמיתית, בריאות טובה ושפע מבורך.

נ.ב.

שימו לב. הצלחתי לכתוב רשימה שלמה ולכתוב קורונה רק פעם אחת. מגיע לי צל"ש