מאחורי הפרגוד - על צניעות וצלילים

נושא הצניעות הוא נושא כבד.

מי כמוני יודע בתור אבא לנערות מתבגרות בעולם פוסט-מודרני-היפר-מקושר. שימו את התערובת הזאת בתוך סיר של משפחה חוזרת בתשובה ותקבלו תבשיל מבעבע.

כמו שציינתי כבר בעבר בתהליך התשובה - לא שרפנו שום גשרים, לא החבאנו שום תמונות ואנחנו בהחלט פתוחים (במידה מסויימת) לעולם "החילוני" - כך שהבנות שלנו רואות מה קורה במחוזות אחרים.

למען הסר ספק - אנחנו באופן רציף מסבירים על נושא צניעות, למה הוא חשוב ומה יש בו. בנוסף לזה - כל ערוצי האינטרנט השונים מסוננים כך שדברים קיצוניים לא יגיעו בכלל לעיניים שלהן.

צניעות היא מושג מקיף שכולל לבוש, התנהגות ודיבור. המפגש הראשוני עם נושא הצניעות הוא בחלק החיצוני של העניין - כלומר בנושא הלבוש. כמי שגדלו בחינוך דתי הבנות שלנו כבר מכירות את כללי הלבוש - הלא מאד מחמירים. ובכל זאת כעת - הן מתבגרות, מפתחות מודעות עצמית ופוגשות את הנושא ממקום אחר. הכוונה שהן חוות הגבלות, הקפדות וצמצום.

בתור כאלו שלא גדלו בחינוך דתי, גם לנו (לי ולזוגתי) היה מפגש לא פשוט עם הנושא. למי שגדל במחוזות חילוניים החווייה הראשונית מול נושא הצניעות היא תחושת צמצום, הגבלה, חנק - גם לנשים וגם לגברים. כבר הזכרתי בעבר את התהליך שאני עברתי בנושא שמירת העיניים ואני יודע שעבור נשים נושא כיסוי הראש הוא דרמטי במיוחד. אבל הזמן עושה את שלו - ולאט לאט מגלים גם אור ויופי בתוך הצמצום.

בנותיי, חוות מפגש ראשוני עם הנושא ממש בדומה למפגש הראשוני שלנו (ההורים) עם הנושא - רק בלי ה"לאט לאט". זה בהחלט נושא שנמצא הרבה מאד בשיח המשפחתי.

במקום להסביר כמה זה נפלא להיות מצומצם (כי זה לא) או להסביר כמה זה נוח להיות מכוסה (כי זה לא) - אנחנו מנסים לומר שלנושא הצניעות יש משמעות.

מצד אחד יש צמצום אבל יש גם צד שני - מעניין הרבה יותר.

בהרבה מקומות ביהדות אנו מוצאים שלכיסוי או הסתרה של משהו יש תכלית.

הדוגמא הפשוטה לכך היא צניעות בלבוש - לנשים וגם גברים או צניעות בזוגיות (לא תראו בחיים זוג חרדי שנוגעים זה בזה במקום ציבורי).

בנוסף, תפילה בציבור מתקיימת כשכולם מתפללים ביחד בקול רם - אבל החלק הכי גבוה בתפילה - תפילת 18 - נאמר בכלל בלחש כל אחד לעצמו.

יש נקודה מאד מהותית בנושא הצניעות והיא שהסתרה תמיד מביאה לגילוי של משהו אחר.

בדרך כלל הסתרה של רובד חיצוני תביא לגילוי (או תאפשר גילוי) של רובד פנימי.

על פניו העיקרון הזה לא הגיוני. איך הסתרה של משהו יכולה לא להסתיר משהו אחר? למה דווקא כיסוי של משהו מראה לי את הפנימיות שלו?

לאחרונה נזכרתי בסיפור מעניין שמסביר את העיקרון בצורה נפלאה:

בתזמורת הפילהרמונית הישראלית יש מספר תקנים קבוע - לכל כלי נגינה. מעת לעת מתפנה תקן שכזה ומחפשים נגן חדש שימלא את אותו תקן. הנהלת התזמורת מפרסמת את מועד הבחינה ומזמינה נגנים מכל העולם לבוא ולהיבחן.

אל הבחינה (אודיציה) גם מוזמנים חברי התזמורת הקבועים שאכן מגיעים לשמוע את הנבחנים - ולדרג אותם.

האודיציה מתקיימת באולם קונצרטים - בקהל יושבים חברי התזמורת וההנהלה ואחד אחד הנבחנים עולים לבמה לנגן. רק שיש עניין עקרוני אחד - כל הנגנים מבצעים את המבחן הראשון מאחורי פרגוד. אף אחד מהמאזינים לא רואה אותם, אף אחד לא יודע מי הם ומה שמם. הם מקבלים מספר שמלווה אותם במהלך הבחינה. רק בשלב הבא של בחינות הקבלה מתבצעת חשיפה של הנבחנים.

זה מנטרל פרוטקציה - למשל אם בת של אחד מנגני התזמורת באה להיבחן.

זה מנטרל כל הטיה אפשרית - נניח שמדובר בנגן שחברי התזמורת כבר מכירים כי הוא מפורסם או כזה שניגן בעבר בתור ממלא מקום. או הטיה על סמך מראה, לבוש, שפת גוף.

ויותר מהכל - זה שם את המוזיקה בחזית.

זה מאפשר לאמת להתגלות - מי מצליח לנגן בצורה שהכי תרשים את כלל השומעים. ההסתרה מסננת את כל הרעש מהמוזיקה. היא עוקרת כל עיסוק בחיצוניות וממקדת בפנימיות. ההסתרה מאפשרת לצלילים לגלות את האמת. אפשר לומר (בהתחכמות מסויימת) שההסתרה מסתירה את ההסתרה.

היהדות עוסקת בעיקר בפנימיות. או באופן יותר מדוייק - פנימיות מתוך עיסוק בחיצוניות. המצוות שלנו הן מעשיות - הן עוסקות בענייני העולם אך מטרתן היא לא רק לגעת ברובד החיצוני של העולם. מטרתן היותר עליונה בדרך כלל היא לעשות עבודה פנימית. העיסוק בחיצוניות (או הגשמיות) נועד להדהד את הפנימיות (או הרוחניות). במקום שבו יש מיעוט של חיצוניות (או גשמיות) יהיה ריבוי של פנימיות (או רוחניות). למי שמתקשה להבין את העיקרון הזה אציין שכנראה כל אחד חווה אותו בעבר - מבלי להיות נוכח באודיציה של הפילהרמונית. זה גם לא שייך להיותך דתי/ה או חילוני/ה. יש מקום פיסי בו האפקט הזה מורגש באופן מובהק. המקום הנפלא שבו החיצוניות מהדהדת את הפנימיות הוא המדבר.

במדבר יש מעט גשמיות ולכן זהו מקום יותר מסוגל להתעוררות של הפנימיות ושל הרוחניות. מיעוט הדרמה בחיצוניות המדברית מעורר את הפנימיות שלנו להופיע ביותר עוצמה. לטייל במדבר זה קצת כמו לשמוע מוסיקה בעיניים עצומות (או מאחורי מסך) - החוויה איננה רק חיצונית אלא גם מאד פנימית: תשומת הלב לפרטים מתחדדת, כל פרט קטן, כל צליל וכל אבן - מכיל משמעות אחרת, כל הפרטים (והצלילים) מתחברים לכדי חוויה עוצמתית במיוחד - שהיא לגמרי אישית ונסתרת מהעין. האין הופך להיות יש גדול. ההסתרה מאפשרת גילוי של (איזושהי) מהות.

זה כנראה ההסבר למה יש אנשים שאוהבים מאד מדבר ויש כאלה שלא סובלים אותו.

לא סתם בני ישראל הלכו דווקא במדבר 40 שנה. היה הרבה יותר מעניין אם הם היו הולכים בגליל 40 שנה. אבל הם הלכו דווקא במדבר. דווקא שם, במקום של שום-כלום - הם זכו לגילוי של הקב"ה וקיבלו את התורה. ניתן לראות פרשנויות נוספות כאן.

מקום של החסרה או הסתרה הוא מקום של גילוי פנימי.

בהקשר הזה נכון לחוות את המדבר.

בהקשר הזה נכון להאזין למוזיקה של הנבחן מאחורי הפרגוד.

ובהקשר הזה נכון גם להסתכל על הצניעות בלבוש. הפנימיות יכולה להופיע בצורה טהורה יותר דווקא כאשר הגוף מכוסה.

כעת, לאחר כל ההסבר המפואר לעיל - נשאר החלק הקטן של לדבר על פנימיות עם נערות של דור הסמארטפון. נשאר רק לשכנע אותן שהפנימיות באמת יותר חשובה מהחיצוניות.

קלי קלות.

שיהיה לנו בהצלחה!