דיברתי פעם עם חבר יקר על היהדות. דיברנו ביחד על איך יודעים שהיהדות אמיתית - שמדובר על דברי אמת. זו שאלה קצת מכורה מראש היות ששנינו חוזרים בתשובה. בכל מקרה, הסברתי שמבחינתי מדובר בדברי אמת כיוון שבכל מקום שבו אתה מסתכל אתה רואה הקשר לכלל - כלומר שיש מעין הקשרים פנימיים שקושרים יחד את כל הפרטים והעניינים ומחברים אותם. כאילו כל תא ביהדות מכיל את ה-DNA של כלל היהדות. כל פרט מלמד על הכלל והכלל מלמד על הפרט.
מעניין בהקשר הזה לבחון כל מיני סיפורים בתורה. כל אחד עומד בפני עצמו אך הוא מלמד גם על דברים נוספים בהקשרים רחבים יותר ועמוקים יותר.
שתי הפרשות שקראנו בשבתות האחרונות - בראשית ונח היו עמוסות באירועים דרמטיים חובקי עולם. בריאת העולם, ההשחתה שלו על ידי האנשים, המבול, התיבה וכולי. יותר מזה - פרשת בראשית מכסה מעל 1500 שנה (המבול התרחש 1565 שנה לאחר בריאת האדם הראשון - ראו חישוב מפורט כאן).
פתאום בתוך כל האירועים הגדולים הללו אנחנו פוגשים סיפור אינטימי, קטן, נקודתי - שילוח העורב ולאחר מכן שילוח היונה. מי לא מכיר את הסיפור על היונה שחזרה עם עלה של זית בפה?
ובכן, כשבאתי לכתוב משהו על פרשת השבוע התעמקתי דווקא בסיפור הזה, הקטן שבלט בקטנותו אל מול האירועים האדירים שסביבו. גיליתי שאולי הוא קטן - אבל יש בו מסר גדול: גם לאנושות המתחדשת וגם לנו. הסיפור (היפה!) הזה הוא זרע רוחני שמצמיח רוח חדשה באנושות:
דבר תורה לפרשת נח – תשפ"א
בפרשתינו, פרשת נח, הרבה התרחשויות דרמטיות: המבול, מחיית האנושות, מעשה התיבה ותחילתה של בריאה מחודשת.
ישנו רגע מפנה כמעט נסתר בפרשתינו שמהווה נקודת היפוך בכל סיפור הפרשה – שילוח העורב והיונה.
זו נקודת מפנה משתי סיבות:
א. זו הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים את נח כיוזם של המעשה. כלומר, כמי שפעל בפעם הראשונה ללא ציווי השם, מדעת עצמו – בניגוד מוחלט לכל פעולותיו עד כה.
ב. אלו הניצנים הראשונים של חידוש האנושות – היציאה הראשונה מהתיבה אל ה"עולם החדש". בכך מעין רמז לשינוי שנדרש לעומת העולם ה"ישן" שנחרב.
נתבונן לרגע בפסוקים באופן חלקי:
וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ:
וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ ... וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה...וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה:
... וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה: וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ...
וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד: (בראשית ח ז-יב)
כלומר: שילוח ראשון היה של העורב ולאחר מכן משולחת היונה 3 פעמים נוספות – עד שאינה חוזרת.
במסכת סנהדרין דף ק"ח עמוד ב ובפירוש המהרש"א לאחר מכן מסופר לנו בהרחבה על ויכוח עיקש בין העורב לנח טרם שילוחו.
אמר העורב לנח: רבך שונאני ואתה שנאתני. רבך עשה אותי טמא – לכן נלקחנו רק אני וזוגתי ואילו מהעופות הטהורים ציווה השם לקחת שבעה. ואתה שונא אותי על כך שאתה לוקח את העורב האחרון בעולם ושולח אותי לשליחות מסוכנת, מה יקרה למין העורבים אם לא אשוב? למה שלא תיקח אחת מהעופות הטהורות – הרי יש לך שבעה מהן? אתה מנסה להיפטר ממני כדי לשדך לאשתי זכר ממין אחר?
עונה לו נח: רשע שכמוך, הרי ציווה אותנו השם לא לשמש בתיבה ואתה עברת על מצוותו. בגלל שאתה רשע – אינני מרחם עליך ובכל מקרה גם אם לא תשוב – מין העורבים לא יכחד שכן אשתך הרה ממך עם עורב זכר.
בנוסף לדברים הללו – העורב לא מקיים את שליחותו וחג מסביב לתיבה.
רק לאחר שנח מבין ששילוח העורב נכשל הוא משלח את היונה והיא מקיימת את שליחותה בנאמנות – בכל שלושת הפעמים.
בהרבה מקומות במקרא מוזכר העורב כמייצג את כוחות הטומאה, החושך ואילו היונה מייצגת את כוחות הקדושה, הטהרה. הבחירה דווקא בשני עופות אלו איננה מקרית ובעלת סמליות רבה.
רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר לנו (קומץ המנחה ב' כ"ד) שהיונה משולה לכנסת ישראל – לכוחות הקדושה בעולם. לעומתה העורב – משול לכוחות הטומאה והקליפות. כוחותיהם דומים בעוצמה אך שונים במהות. הוא מקביל אותם לתאומים יעקב ועשיו שגם הם נבראו זה לעומת זה כאשר כל אחד מהם מייצג מהות שונה: יעקב קדושה ועשיו – טומאה. וכפי שעשיו יצא לפני יעקב כך הקדים העורב את היונה "כי לעולם הקליפה קדמה לפרי".
כלומר, "הפרי" – הקדושה, בכדי להגיע למלוא הבישול שלו, בכדי לממש באופן מלא את הפוטנציאל הגלום בו – חייב שכוחות הטומאה יופיעו לפניו.
כמו שבטבע – הקליפה שומרת על הפרי ומאפשרת לו להתפתח ולהבשיל – כך כוחות הטומאה חייבים להופיע לפני הקדושה.
הרב ברוך שלום אשלג (שלבי הסולם, פרשת חיי שרה) מקביל את העורב ל"רצון לקבל לעצמו". כפי שראינו מדברי המדרש העורב דואג לעצמו – לרווחה של עצמו, לביטחון של עצמו, לתענוגות הגוף שלו. אמנם יש בזה מתיקות רבה – אך אין לדבר המשכיות ותולדות. כאשר אדם מרוכז בעצמו, בצרכים של עצמו ודואג רק לקבל דברים מהחיים (מבלי לתת בחזרה) – הוא חי בחושך. אמנם יש בחיים כאלו מתיקות והנאה אך הם לא משפיעים שום דבר על אחרים. מעין חור שחור שבולע את האור מסביבו ולא מוציא מעצמו דבר.
היונה, משולה לכוחות הקדושה – "הרצון להשפיע", להעניק לאחרים, להידבק בקדושה, לקיים את דבר השם בעולם, להפיץ אור. אמנם יש בחיים שכאלה קושי ומרירות – אך היונה מביאה עלה זית המרמז לנו שהיא בוחרת במרירות הזו על פני המתיקות המזוייפת. אדם שכזה – יחפש לעשות מצוות, להשפיע אור וטוב לזולתו.
המצב הנכון והרצוי הוא שהרצון להשפיע יהיה תולדה של הרצון לקבל לעצמו. רק כאשר אתה מקבל אתה יכול גם להעביר הלאה. הרצון לקבל תמיד יקדים את הרצון להשפיע. החושך חייב להיות קודם לאור. ראינו את זה בסיפור הבריאה: בהתחלה היה "חושך על פני תהום" ורק לאחר מכן "יהי אור". וכן, פגשנו את אותו עיקרון גם כאן ראשית בשילוח העורב ולאחר מכן בשילוח היונה.
כפי שאמרתי בתחילת דברי - זו נקודת המפנה.
גם של נח – שהרי עד אותו רגע, היה אמנם "צדיק תמים" אך לא היה בגדר משפיע ויוזם. זו נקודה שמראה לנו שחל איזשהו מפנה אצל נח – שהוא הפך מאדם שמקדש עצמו אך נשמר לעצמו – למשפיע.
זו גם נקודת מפנה של כלל האנושות – הרי כל דורו של נח היה עסוק בתענוגות, ביצר הרע – ב"רצון לקבל". עד כדי כך שכל הבריאה הושחתה. כישלון שילוח העורב והצלחת שילוח היונה מלמד אותנו שהדור הקודם והמקולקל נכשל ושכעת יש דרך חדשה לעולם. דרך שחייבת להיות מבוססת על הרצון לא רק לקבל אלא גם להשפיע.
אותו רצון, בעוצמה אדירה מופיע בסוף הפרשה – באבי האומה הישראלית: אברהם אבינו.
יהיו הדברים הללו לעלוי נשמת דודי היקר אברהם (ז'קי) בן זוהרה שנלקח השבוע לבית עולמו.
שבת שלום!
Comments