יהודי רצוי מול יהודי מצוי

בתור חוזר בתשובה, ישנה תמיד שאיפה עליונה לאיזשהוא מקום טהור ונקי של קדושה. החלקים מהעולם הקודם עדיין קיימים (וברוך השם על כך) אך יש מקום פנימי שרוצה ושואף לקדושה מושלמת. זה מכניס הרבה מתח למערכת כיוון שהרצון להתקדם תמיד פוגש את החיים עצמם. האידאל הנכסף נשאר על המדף. יותר מזה, השאיפה הפנימית היא להתנקות מההרגלים הישנים, להיפטר מהיצרים, לפנות את תפיסות העולם הישנות ולהיות יהודי חדש. ישנה בחינה מתמדת: האם אני בסדר, האם אני בקדושה, האם למדתי מספיק, האם נהגתי כהלכה, מה יגידו עלי, איך אני נראה מבחוץ, ועוד חפירות כאלה ואחרות. הרצון הבלתי מושג הזה לחיות את האידאל מביא איתו תיסכול גדול ומתמשך – במיוחד לאור הציפייה המודרנית לשינויים בקצב הוואטצאפ.

מניח ששמתם לב שעולמנו נברא -זוגות זוגות. לא סתם זוגות – זוגות מנוגדים: קודש-חול, גשמי-רוחני, טוב–רע, אור-חושך, מצווה–חטא, רצון לקבל–רצון להשפיע, זכר–נקבה, יצר טוב-יצר רע, שפע-צמצום, אור-כלי, אדם–אלקים. על כל צמד כזה (ויש עוד רבים) אפשר לכתוב מאמרים וספרים. הניגודיות ביניהם היא ניגודיות מהותית – מה שאומר שהם במלחמה תמידית או לפחות במתח וחיכוך תמידיים. אפילו בתוכנו פנימה – במציאות הפנימית של כל אחד יש שתי מהויות, או שתי רשויות: נפש בהמית ונפש אלוקית (מוזמנים להרחיב על כך בספר התניא). יותר מזה, אי אפשר שצד אחד יהיה ללא השני – כיוון שהצד השני מגדיר אותו. אם כולם בעולם היו יפים – אז אף אחד לא היה באמת יפה. אם כולם היו רוחניים מי היה מכין אוכל לכולם. אם כולם חוטאים מי יתקן את הקלקולים. במילים אחרות אין יפה בלי מכוער, אין אור בלי חושך ואין מצווה בלי חטא – ההפכים מגדירים זה את זה.

המתח המובנה בין שני הקצוות והשילוב ביניהם הוא זה שגורם לדברים להיות מעניינים – שם מתרחשים החיים עצמם. בין זכר לנקבה יש מתח אדיר אבל החיבור ביניהם יוצר חיים. בין קודש לחול יש שוני רב אבל החיבור ביניהם מאפשר לכל המציאות להיות בקדושה. המעבר בין יום ללילה מאפשר התחדשות וכולי. כל ההפכים משמשים בעירבוביה - מזינים זה את זה אך מגבילים זה את זה.

לא מדובר חלילה בתקלת יצרן, או טעות בתכנון – כך נברא העולם, בדואליות: "זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז יד). ועל העולם הזה, שנברא ממש כך אמר הבורא שהוא טוב מאד. בקצרה, נציין שתכלית המתח המובנה הוא לגלות את האמת בכל דבר – גילוי הרצון האמיתי. קיצוניות היא לא דבר בריא ולרוב גם איננה רצויה.

ההבחנה הזו,לגבי הדואליות המובנית בבריאה, חילחלה בתוכי לאט לאט והביאה אותי למקום של קבלה עצמית ומחילה עצמית. הרי אם העולם כולו נברא הפכים הפכים, זוגות זוגות, שהם מתקיימים ביחד וגם מנוגדים זה לזה – אזי גם מה שמתחולל בתוכי דומה מאד: הפכים הפכים, זוגות זוגות - המתקיימים ביחד ומנוגדים זה לזה.

גם בי מתקיים קודש וחול. אני גם מקיים מצוות וגם (לפעמים) חוטא. יש בי רצון לקבל וגם רצון להשפיע. אני גם רוחני וגם גשמי. יש בי הרבה אור אבל גם חושך. כך נברא העולם. כך נבראתי אני. האדם הוא עולם קטן. על העולם אמר הבורא שהוא טוב מאד – ולכן גם אני טוב מאד. מאד מאד.

נשימה עמוקה.

אין כאן ויתור על הרצון בקדושה ואין כאן פטור מעבודה. יש כאן תיאום ציפיות מול המציאות. תיאום ציפיות אוהב ומכיל. שינוי אמיתי איננו ביטול של חלקים באישיות אלא תנועה מתמדת על ציר בלתי נראה בין קטבים שונים. הרצון שלי הוא הכיוון בו אתקדם. האידאל הופך מגורם מתסכל לגורם מאפשר. הוא הופך להיות מגדלור, כזה שמראה את הכיוון הרצוי אבל מאד מסוכן לפגוש. בנוסף לכל אלו יש כאן חמלה. מערכת הרצונות עוברת מעיסוק בפנטזיות בלתי מושגות להבנה של המציאות וזיכוך הרצון. האנרגיה מושקעת ברצונות אמיתיים, מבוררים ובעיקר – ברי השגה.

הערה למתקדמים:

עולמנו נברא מושלם – כלומר אי אפשר לדבר בלא ההופכי שלו. בכדי שתהיה שלמות בבריאה גם עקרון הדואליות נדרש שיהיה לו עקרון הפכי, משלים ומנוגד. החלק ההפכי של הדואליות בבריאה היא אחדות הבורא. יש מקום להרחיב על כך, אולי בפעם אחרת.