להיות יהודי זו זכות גדולה, באמת. יהודי יכול (מידי פעם) לשים משקפיים יהודיות ולראות את המציאות ברבדים העמוקים שלה - במהות. לכל יהודי (מאמין ועדיין לא מאמין) יש את היכולת הזו שצרובה לנו ב-DNA הרוחני שלנו. היכולת לראות את האמת מאחורי המציאות. אני בכלל חושב שהרבה מאד מהמטענים השליליים שלנו כעם (וכיחידים) נובע ממשיכה לא מודעת אל עבר מהות או שלמות לא מושגת. כלומר, הפער בין המציאות הקשוחה לבין השאיפה הפנימית אל אידאל רוחני יוצרת טלטלה פנימית קשה.
בנקודה הזו יש יתרון ללומדי התורה. זו איננה התנשאות, חלילה. התורה מלמדת אותנו (בין היתר) כיצד לגשר בין הרוחני לגשמי, כיצד לתווך בין האידאל למציאות - כיצד להכניס קודש בחול. התורה מעניקה הכוונה מדוייקת כיצד לבצע חיבור נכון בין שמיים לארץ.
לראות (או להרגיש) את המהות זו זכות גדולה ששמורה ליהודים. אני מודע לכך שיש כאלה שהמשפט הקודם צורם מבחינתם - כי הרי יש גם גויים רוחניים ועמוקים. הודו למשל (גלוי נאות - טרם ביקרתי שם) מקום מאד רוחני, עם אנשים מאד עמוקים ורוחניים. אז מה ההבדל?
ובכן - אותיות המילה מהות יוצרות את המילה תהום. תהום יכולה להיות עמוקה או גבוהה - תלוי באיזה צד שלה אתה נמצא - אם התהום מתחתיך או מעליך. כך או כך, העברית רומזת לנו שמהות יכולה להיות אינסופית.
בכדי לתת קצת תוכן לדיבור הגבוה, אני רוצה לתת דוגמא - תרגיל בהתבוננות מבעד למשקפיים הללו - משקפיים יהודיות.
בואו נרכיב לרגע את המשקפיים ונתבונן במשהו פשוט: תפוח.
תפוח הוא פרי פשוט, יפה, פוטוגני מאד (אגב, הקשר בינו לבין גן עדן הוא נוצרי בהחלט).
כשמסתכלים על התפוח - כולם רואים אוכל. אוכל הוא דבר שמשותף לכולם - אבל בעיניים של יהודי יש לתפוח עוד כמה רבדים. להלן:
רובד ראשון והכי פשוט - המראה שלו - שהוא יפה ומושך. זה כמובן משהו שכולם (יהודים וגויים) יכולים להבין.
רובד שני - הטעם: זהו פרי מתוק וטעים (אישית, פחות מתחבר לתפוחים החמוצים) - גם זה משותף לכולם.
רובד שלישי - מזין: התפוח הזה, לאחר אכילתו הופך להיות חלק ממני - מהתאים שלי. התפוח הזה לא רק טעים אלא גם מזין ובונה את הגוף שלי. גם זה משותף לכולם.
עד כאן נושאים שקשורים לגוף ולחושים.
אך יש גם רבדים גבוהים יותר:
רובד רביעי - רוחני. התפוח הזה גדל על עץ. ירדו עליו גשמים, "מישהו" שלח דבורים שיפרו את הפרחים, יש חקלאי שדאג לטפל בעץ בזמן הגדילה - להסיר מזיקים, להשקות, לדשן, לטפח ולקטוף ממש ברגע הנכון. בנוסף, הובילו את התפוח במשאית, ארזו אותו, הניחו אותו על המדף - כמה טירחה משותפת לשמיים ולארץ הושקעה כולה בתפוח אחד? כמה דברים היו צריכים לקרות כדי שאותו תפוח יחיד שגדל על איזה עץ איפשהו יגיע דווקא אלי?
כשמתבוננים בזה - זה ממש פלא. קרו מלא דברים והתקיימו מלא תנאים, כולם בסנכרון מושלם. יש איזו הכוונה פלאית שקרתה והביאה את התפוח אלי. אפשר שאפילו רובד זה יכול להיות מובן על ידי כולם.
אבל עם ישראל לא מסתפק בזה:
רובד חמישי - חיבור לניצוץ האלקי הפרטי. אולי לא נעים להודות אבל החלק הזה שמור למועדון ה-VIP הסגור של היהודים, אקסקלוסיביים שכמונו. לפני שיהודי אוכל תפוח הוא מברך: "ברוך אתה השם ... בורא פרי העץ" ורק אז אוכל. האמת שיש עוד הרבה תנאים מקדימים שקשורים לגידול של הפרי ויש גם ברכה לאחר האכילה - אבל זה כבר לפעם אחרת.
כאשר יהודי מברך הוא בעצם מסתכל על שני חלקים שקיימים בתפוח: חלק גשמי (מראה וטעם) וחלק רוחני - מעין ניצוץ אלקי שמחייה את אותו תפוח וגם תכף יהפוך להיות חלק מאותו יהודי ויחיה אותו. היהודי יודע כיצד להפריד ולהנות משני חלקי התפוח - הגשמי והרוחני. התפוח כעת הופך ממטרה לאמצעי של חיבור אל הקב"ה. במעשה הברכה היהודי מקדש לא רק את האוכל (התפוח במקרה שלנו) אלא גם את פעולת האכילה. האכילה שהיא גשמית מאד - הופכת להיות מקודשת.
והאמת, שעם ישראל לא מסתפק גם בזה:
רובד שישי - חיבור לניצוץ אלקי כללי. כאשר יהודי מברך ואוכל תפוח הוא יכול להתחבר למשהו מעבר לניצוץ האלקי שקיים באותו תפוח פרטי. הניצוץ האלקי באותו תפוח מחובר לעץ ממנו הגיע התפוח ומחובר לאדמה שבה נמצא כל המטע. הניצוץ הזה מחובר גם לדורות על גבי דורות של תפוחים - התפוח שלי גדל על עץ שלפני כן היה גרעין בתפוח שקדם לו שגדל על עץ שלפני כן...וכולי. כן הלאה עד ממש עץ התפוחים הראשון שנברא אי שם בגן עדן.
מעבר לכך - אם מגן עדן נשתלשלו כל סוגי התפוחים - אזי אותו ניצוץ פרטי מקושר אל כל התפוחים אי פעם, בכל מקום. כלומר - הניצוץ הוא של תפוח פרטי אבל מחובר למהות "תפוחית" רוחנית כללית שקיימת בכל פרי דומה על פני האדמה. בתפוח אחד יכול היהודי לחבר את כל התפוחים כולם.
למי שקשה הדוגמא הזו מוזמן לחשוב על התאים בגוף שלו - שכל אחד מהם מכיל את ה-DNA של כל התאים כולם. כל תא מכיל את "קוד המקור" של בניית הגוף . אותו DNA גם מורכב מחלקים שהגיעו מאבא ואמא, סבא וסבתא, דור אחרי דור עד אינסוף. כלומר ה-DNA שלי מקושר לא רק לאבותי הביולוגיים הישירים אלא גם לאנשים שמזמן כבר אינם איתנו וגם לאלו שעוד לא נולדו.
באותה הדרך התפוח הפרטי הוא חלק מכלל התפוחים.
זה עוד לא הכל - עבור עם ישראל יש רובד מתבקש נוסף:
רובד שביעי - מחשבת הבריאה. באותו תפוח ראשון - בגן העדן ממש, השקיע הבורא מחשבה: על המראה שלו, הטעם שלו, אילו חומרים מזינים יהיו בו, כיצד הוא יכיל ניצוץ רוחני וכיצד תתאפשר לנו גישה לאותו ניצוץ רוחני (רמז: ברכה). אותה כוונה אלקית נוצקה אל התפוח הראשון וממשיכה להופיע מאז ועד בכלל בכל תפוח ותפוח. אותה מחשבה אלקית ראשונית מופיעה ומתגלה כל פעם מחדש בכל תפוח שצומח. אותה מחשבה אלקית קיימת גם בתפוח שעוד רגע יהיה חלק ממני. כוונת הבורא המקורית, הראשונית, זו שהופיעה לראשונה בבריאת העולם - והתגשמה לכדי תפוח - נוכחת בכל תפוח. אם נמשיל את כוונת הבורא לצעקה - אזי כל תפוח מאז הוא מעין הד של אותה צעקה שאף פעם לא דועכת. היהודי, במחשבתו ודעתו - יכול להשתמש בתפוח כדי להתחבר (ולו לרגע) אל המקור - אל מחשבת הבריאה. לרגע קט אפשר להתבונן מבפנים על מלאכת הבריאה - יחד עם הבורא.
ורובד אחרון:
רובד שמיני - אחדות הבורא. בבריאה התרחש תהליך של התפרטות. הבורא נותן חיות (ניצוץ) בכל פרט בבריאה: דומם, צומח, חי ומדבר. ממקום של קדושה פשוטה ואחידה (אור אין סוף בלשון הקבלה) - דאג הבורא לחלק את העולם להמון פרטים - כשלכל אחד מהם חיות משל עצמו.
אנחנו, בני האדם חיים במציאות המכילה המון פרטים נפרדים. כל כך הרבה פרטים יכולים לטשטש את העובדה שלכל הפרטים הללו מקור אחד. כאשר היהודי אוסף את הפרטים (תפוחים, במקרה שלנו) ומחבר אותם (אל עצמו) - הוא כביכול "מחבר מחדש" חלקים שנפרדו. הוא יוצר מעין רגע קטן של איחוד שני חלקים שהיו נפרדים לכדי חלק אחד. אכילת התפוח הופכת להיות רגע קטן של "מיקרו אחדות הבורא". אמנם זה חיבור קטנטן בתוך אוקיינוס של פרטים - אך עדיין יש לו ערך ומשמעות.
ניתן דוגמא: דמיינו פאזל של 5000 חלקים המפוזרים על השולחן. עכשיו דמיינו שאחרי מאמץ ניכר וזמן רב של חיפושים הצלחתם למצוא התאמה בין שני חלקים. איזה כוח יש לרגע הזה. זה נכון שיש עוד אינסוף חלקים (4998 זה שואף לאינסוף) - אבל החיבור הקטנטן והזניח הזה - מאיר את שאר החלקים באור אחר.
אפשר להוריד את המשקפיים.
כל התהליך הזה שתיארתי - אולי נשמע ארוך אבל באמת לוקח כמה שניות. זה מעין תרגיל תודעתי, או אולי התכווננות תודעתית שעושים לפני. אלו מספר שניות שאתה יוצא מהם אחרת - כי פתאום דבר סתמי, יומיומי, שגרתי וגשמי להחריד - מקושר למעשה הבריאה בגן עדן. אותה פעולת אכילה פשוטה הפכה להיות כלי לחיבור לקב"ה. מוזמנים לנסות בבית ולעדכן.
שימו לב שאנחנו מדברים על תפוח בודד - תנסו לדמיין מה המשמעות הרוחנית של ארוחה שלמה, או של ארוחה שלמה בעוצמות של יום שבת!
רק יהודי (או יהודיה) יכול לגלות עומק אינסופי בתפוח (או בכל פרט אחר) - עד המקור ממש. רק יהודי יכול לאחד פרטים שונים ומגוונים בעולם לכדי עניין אחד או מהות משותפת. רק יהודי יכול "להפעיל" את הקוד הסודי של התפוח עם הברכה ולחלץ ממנו את הניצוץ האלקי שבו. רק יהודי יכול לקחת את המציאות על כל רבדיה ולקשר אותה אל הקב"ה. לכן אנחנו נקראים עם סגולה - עם ש"מסוגל" לגלות אלוקות בפרטי הבריאה השונים - אפילו בתפוח.
Comentários