אשת יפת תואר

נתבקשתי השבוע להעביר דבר תורה בערב שבת בבית הכנסת. מבין אינסוף הנושאים שיכלתי לדבר עליהם (יש בפרשה 74 מצוות, כל אחת בקלות ממלאת 7 דקות של שיחה) בחרתי אחד שהוא מאתגר מאד - חומר נפץ אמיתי.

יש מצוות ביהדות, שכשהן פוגשות את החיים המודרניים - הן גורמות לנו להרים גבה או להתנגד. כאלו שלא יעברו את מבחן הפייסבוק. האמת, שאפילו למפרשי המקרא (בכל התקופות) מצוות "אשת יפת תואר" גורמת לאי נוחות ולמאמץ פרשני לא מבוטל.

אני דווקא אוהב לעסוק בנושאים נפיצים שכאלה. הרבה פעמים כשאני לומד עם הבנות המתבגרות שלי נושא שכזה - אני לרוב נתקל בהתנגדות עזה. האמת שאני די מבין אותן - כי באמת לאזניים מודרניות קשה לשמוע על נושאים מסויימים. לאט לאט, כשאנחנו חופרים לתוך העניין אנו מצליחים לגלות בתוכו אוצרות. הרבה אמת מסתתרת דווקא בתוך הנושאים הקשים והמאתגרים. דווקא נושאים קשים - בהקשר אחר, בהסתכלות מזוית אחרת, בהעמקה של הנושא - יכולים לפתוח פתח חדש להבנה וחיבור.

אני ממש מרגיש לפעמים כמו מישהו מהיחס"פ (יחידה לסילוק פצצות) כשאנחנו ניגשים ביחד לנושא טעון ומנסים לטפל בו - עד לבירור מעמיק. לפעמים הדיון מתפוצץ (בכל זאת, מדובר בטינאייג'ריות) - אבל גם זה חלק מהלימוד.

מצרף כאן את דבר התורה שהעברתי ומקווה שיועיל לקוראים היקרים:

דבר תורה לפרשת כי תצא – תש"פ

שבת שלום!

ברוך השם, זכינו להרבה מצוות המקיפות את כל מרחבי ורבדי החיים. ריבוי המצוות בפרשתנו מעיד על כך. בחלק מהמצוות יש הגיון שאנו מסוגלים לקבל כדוגמת "לא תחסום שור בדישו", בחלק מהמצוות יש הגיון שמוכתב מלמעלה כדוגמת איסור שעטנז. יש גם מצוות שאנחנו לא מבינים כלל (ולא אמורים להבין) – כדוגמת פרה אדומה.

אבל יש מצוות שמקשות על הדעת, כאלו שממש קשה לקבל. מצוות שבמבט ראשון – נוגדות את ההיגיון והשכל הישר. מצוות, שאלמלא היו כתובות בתורה הקדושה – אם היו נאמרות בהקשר אחר ודאי היינו דוחים אותן. מצוות אלו לא היו עוברות את מבחן הרשתות החברתיות בימינו. כזו היא גם מצוות אשת יפת תואר, עליה נרחיב מעט. "כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹֽיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ׃ יא וְרָאִ֨יתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָֽשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָֽקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ יב וַֽהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָֽשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ׃ יג וְהֵסִירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָ֥כְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֨יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָֽיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה׃" (דברים כא י-יג)

כיצד התורה מתירה ללוחם להכנע ליצרו, לקחת אישה נכריה בשבי, ולשאת אותה? או במילים יותר חריפות כיצד מתירה התורה איסור ועוד כזה המגיע ממקום נמוך של תאווה?

רש"י בפירושו מסביר שצריך להתבונן בהקשר בהם נאמרים הדברים. במצב של מלחמה הלוחם נדרש להחיות את החלק האגרסיבי שבו, החייתי, היצרי, ההישרדותי. ממילא במצב שכזה גם התאוות לא נמצאות במקום של יישוב הדעת. במצב שבו תהליך קבלת ההחלטות ממילא משובש – לבטח האדם יממש את תאוותו: "שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור". בכל מקרה הלוחם ישא את האישה. בשני המקרים התוצאה הסופית כמעט זהה רק שהתורה סוללת ללוחם "מסלול ירוק" למימוש התאווה. מסלול ירוק עם תנאים: שהאשה תגלח את ראשה, תעשה את ציפרניה, תבכה חודש ימים ורק לאחר מכן היא מותרת לנישואין. לשיטת רש"י התורה מתירה בדיעבד מעשה שאינו ראוי.

אור החיים הקדוש טוען טענה הפוכה לגמרי.

לשיטתו, לוחם במלחמה הוא שליח מצווה. במסכת קידושין לט ע"ב כתוב ש"שלוחי מצווה אינן ניזוקין!". אור החיים מוסיף על זה ואומר שלא רק שאינו ניזוק, הוא נמצא בדבקות עליונה עם הקב"ה, עם השכינה. ממילא במצב כזה של דבקות ועיסוק בשליחות מצווה אין לא יצר הרע כלל! לפיכך המשיכה לאשת יפת תואר, אותו חשק – מגיע לא ממקום נמוך של סיפוק תאווה אלא דווקא ממקום גבוה של קדושה. מחזק את דבריו מדרש ספרי שאומר שיפת תואר לא חייבת להיות יפה ויכולה בכלל להיות כעורה. אם כך, לשיטת אור החיים הקדוש – העניין הוא בפנימיות ולא בחיצוניות ואין זה כלל משנה איך האישה נראית, אלא מה רואה בה אותו לוחם. הרי כתוב "וחשקת בה" – למה כתוב בה ולא אותה?

אם מדובר היה בתאווה שמקורה ביצר הרע – אז הלוחם היה רוצה אותה, כלומר את החיצוניות שלה. אבל כתוב בה – כלומר, משהו בתוכה, בפנימיות שלה מאיר לאותו לוחם ומושך אותו.

ובכן, מהו אותו דבר שמושך את הלוחם?

באותה איש שוכנת נשמה קדושה וטהורה – שנמצאת בין אומות העולם. אותה נשמה נמצאת ב"שבי" – כלואה במקום חשוך שלא מאפשר לה להתפתח, להאיר. היא צריכה מישהו שיזהה אותה ויחלץ אותה מהשבי. שהרי "אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות, ה ע"ב). כשהלוחם נמצא בדביקות וקדושה, מאירה בו נשמתו שלו. אותו אור מאפשר לו לזהות את אותו חלק נסתר המחפש לצאת מהשבי בבחינת דומה מושך דומה. הנשמה שהלוחם רואה – היא אכן טהורה ויפה כמו כל נשמה. אותו לוחם לוקח בשבי את האישה על מנת שתוכל לעבור תהליך טהרה ולהתגייר. לכן גם כתוב "ושבית שביו". הלוחם לוקח בשבי את אותה נשמה שמלכתחילה נלקחה בשבי של הסטרא אחרא (הצד האחר, היצר הרע).

לאחר מכן, אותה אישה, צריכה לעבור תהליך של היטהרות והזדככות. התהליך הזה יכול להסתיים בשני אופנים: או שהחלק הטוב באשה (הנשמה הקדושה) גוברת על החלק הרע שבה או חלילה ההפך. במקרה הראשון, אותה אישה מתגיירת ואז היא ראויה להיות לאותו לוחם לאישה. במקרה השני, מצווה הלוחם לשלחה לחפשי ולא להנות ממנה כלל: חלילה לא מגופה וגם לא מה"שווי" שלה כשפחה. לכאורה אנחנו פוגשים סתירה מהותית בין שיטת רש"י ולבין שיטת אור החיים הקדוש. הראשון טוען שהאירוע ש"מתניע" את כל הסוגיה הוא משיכה שמקורה בתאוות עריות, בניצוחו של היצר הרע (ובנצחונו הבלתי נמנע של היצר הרע – במקרה זה). השני טוען שאכן מדובר במשיכה אבל זו היא משיכה של יצר הטוב, משיכה של קדושה לקדושה. הראשון טוען שהאור נמשך אל החושך והשני טוען שהחושך נמשך אל האור.

לכאורה מדובר בסתירה. אבל באמת אין זו סתירה, אלא דבר המלובש בדבר.

לדוגמא, נתבונן באבא שגוער בבנו על מעשה מקולקל שעשה. למתבונן מהצד זה נראה מאד רע - מבוגר שכועס מול ילד מבוהל. מהצד, נראה הדבר כאילו המבוגר מנצל את כוחו להשפיל ולרמוס, אולי אפילו להתעלל. כאשר בעצם בליבו, האב נמצא באהבה יוקדת לבנו. הוא מוכיח אותו בכדי לשפר אותו ולמנוע את הקלקול הבא. הכח המניע הוא דווקא האהבה והרצון בתיקון זהו השורש של התנהגות האב. וכפי שאנחנו יודעים בטבע השורש נסתר והענפים גלויים.

דבר דומה קורה כאן, המשיכה דקדושה מלובשת במשיכה דטומאה. החיצוניות אמנם איננה מחמיאה אך היא מכסה על מהלך פנימי קדוש. דרך הטיפול של התורה במקרה (באמצעות סייגים שונים) נותנת מענה לשני הרבדים האלה – מול התאווה – האישה מתנוולת על מנת לשבר ולהכניע את היצר. מול הקדושה – האישה מיטהרת ומכינה עצמה להפוך לגיורת. התורה איננה "מכשירה את השרץ" - אלא מחייבת את הלוחם ואת השבויה לעבור תהליך של בירור פנימי, התבוננות ופרידה מהעבר. רק לאחר שעברו שניהם נקיון פנימי – מהתאווה, מתכתיבי העבר, אם עדיין קיים רצון - הם מותרים להינשא ולהוסיף קדושה בעולם.

שבת שלום ומבורך!