אמונה בצל הקורונה

אין לי ספק שזה מבחן אמונה גדול לכולנו.

מבחן, לא כי השם מחלק ציונים, אלא כי זו הזדמנות שלנו להתבונן ולבחון את עצמנו.

פסטיבל הקורונה פוגש כל אחד במקום אחר ומפגיש כל אחד בהכרח – עם עצמו ועם משפחתו.

כל אחד יוצא מאיזור הנוחות שלו. העתיד לוט בערפל. המון מובטלים, המון חולים, המון הגבלות, בלאגן...

במה אתה מאמין? מה הדבר סביבו חייך מסתובבים? מה העיקר בחייך? מה הכי חסר לך?

איפה האמת שלך מונחת? האם היא תלויה בדברים חיצוניים? האם היא תלויה בצרכים קיומיים?

במי אתה מאמין? בכסף? ברופאים? בטקסים דתיים? בעצמך? באלקים?

טריליון שאלות שכל אחד נאלץ לשאול את עצמו – תוך כדי האירוע המורכב הזה.

לאט, לאט – הכל מופשט מאיתנו ולבסוף, אנו נאלץ לעמוד עירומים מול האמת.

מי אני באמת. מה המהות שלי. היכן האמונה שלי ולהיכן היא מופנית.

המבחן הזה לא פוסח על אף אדם, בכל העולם. גם ג'ו מטקסס, אליז מצרפת, מוחמד מפקיסטן וקובי מקרית אונו.

נתיב המילוט הבטוח מהשאלות הפרטיות, ה"קטנות" (והכואבות!) הוא התעסקות בשאלות הגדולות. "הבנה" של המהלך האלקי. לנסות להציץ בוויז של הקב"ה ולהבין לאן כל העסק הזה נוסע. זה מצב של WIN-WIN: זה גם מספק נחמה מסויימת וגם מעסיק את הראש בדברים שהם לא הכאב הפרטי המיידי, מעין אלחוש.

יש שיטה שאני מיישם באופן עקבי בהתמודדות עם בעיות. היא גורמת הרבה פעמים לאי-נוחות אצל אחרים – אבל מביאה תוצאות! קבלו:

א. אני מברר ומבין היטב מה הבעיה או מה השאלה. צריך להיות בטוח שאתה שואל את השאלה הנכונה, שהבנת מה הבעיה.

ב. אני לא ממהר לתת תשובות או להציע פתרון. מעבד את הנתונים והאופציות.

ג. רק לאחר מכן נותן תשובה או מציע פתרון. לרוב זה יהיה פתרון יצירתי.

כולנו מבינים שאנחנו מתבקשים (בנימוס שמיימי) לשאול שאלות מסויימות, להסיק מסקנות, להבין דברים. בעוד שבפועל, כולנו עומדים פעורי פה ונטולי מושג מול התופעה העולמית המטורפת הזו.

כולה 10 ימים אנחנו בסגר חלקי וכבר שמעתי ים תיאוריות למה השם הביא עלינו את הצרה הזו. מה זה מסמל, מה המשמעות. זה אולי עונש על תחבורה ציבורית בשבת או על לשון הרע בבחירות (תכלס הגיוני, לא?). שמעתי כל כך הרבה פעמים את המילים "משיח" ו"גאולה" (אם היה לי שקל על כל פעם כזו - הייתי קונה מסיכת הגנה). שמעתי שבעצם מגיע לסינים מה שקרה ושהם אחראים לנגיף. שמעתי שהיהודים אחראים לנגיף. שהעטלפים אשמים (ברוס וויין בתגובה: עלילת דם, התביעה בדרך), שהאיטלקים הם ככה ולכן חטפו. שמעתי נבואות זעם על עשרות אלפי מתים ושמעתי כאלה המגחכים על הנתונים הסטטיסטיים.

אני חלילה לא מזלזל באף אחד. כולם צודקים מבחינתי. מכבד את כולם.

אבל אני עייף. כל כך עייף מהמטחנה הבלתי פוסקת הזו. זה הפך להיות רעש לבן.

האם מישהו עצר רגע לבדוק אם בכלל אנחנו שואלים את השאלות הנכונות?

האם הקב"ה הכל-יכול (זה ששיתק את כל העולם עם וירוס קטן, כן?) צריך פרשנים? האם הוא מתקשה להסביר לכל אחד מאיתנו בעצמו – מה המסר? ברור לכולם שיש כאן מהלך אלוקי – אבל אף אחד לא באמת יודע אם השם סיים את המהלך או שאנחנו עוד באמצע או אולי רק בהתחלה.

על אף אי הנוחות הכרוכה בזה – אני לא ממהר לתת תשובות. לא ממהר להסביר (לעצמי ולאחרים) מה קורה ולמה זה קורה. אני (בינתיים) בעמדת מתבונן.

אני לא ממהר לחזור לשליטה מדומיינת במצב - כי אני חושב שאני מבין משהו. כל הצורך הזה להסביר כל הזמן נובע מהרצון להחזיר לעצמנו שליטה (ולו חלקית) במציאות שמתפרקת לנו מול העיניים.

כשהקב"ה ירצה להבהיר מה הנקודה – נראה לי שהוא יראה לנו אותה. לא תהיה לנו ברירה אלא לראות אותה. לפעמים זה בא בבת אחת (כמו מעמד הר סיני), לפעמים זה מתברר בדיעבד (כמו הקמת מדינת ישראל) ובדרך כלל זה עירבוב של שניהם יחד. כשיגיע השלב בו ידרשו תשובות – הן תגענה.

זה מזכיר לי שיחה שפעם הייתה לי עם מישהו. זה היה בניחום אבלים איפשהו, פגשתי מישהו ונכנסנו לדיון מעמיק. אני, חוזר בתשובה בתחילת הדרך, הוא – מבוגר, חילוני (כמדומני). דיברנו על אלקים. באופן יותר ספציפי: למה השם גרם לשואה להתרחש. זהו אחד הנושאים היותר טעונים וקשים. זה נושא קשה גם מבחינה לוגית אבל בעיקר מבחינה רגשית ונפשית. במיוחד עבורי, כצאצא של ניצולי שואה. זו שאלה, שהרבה רבנים מתפתלים בכדי להסביר אותה וליישב את הדעת. אבל מבחינתי, אין באמת תשובה.

עניתי לאותו אדם בכנות ובתמימות – אין תשובה כי אנחנו לא מסוגלים להבין את התשובה. אם הייתי מבין את התשובה הייתי יכול להצדיק את מה שקרה שם – את כל מה שקרה שם. אבל אני לא מסוגל ולא חושב שמישהו מסוגל. אבל, הוספתי, אפשר לראות משהו חיובי שנוצר בדיעבד. לא כהצדקה, חלילה, אלא כהמשך של העניין. בהמשך לשואה קמה מדינת ישראל - אחרי 2000 שנות גלות וכו'. אז לבוא ולתרץ את השואה אינני יודע אבל להתבונן ברצף האירועים ההיסטורי כמהלך אלוקי – זו אולי אפשרות. אולי יש בה איזשהו הגיון שבני אנוש מסוגלים לתפוס. אולי.

בדומה לזה (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות) גם מול נושא הקורונה.

אני מוצא שמול השאלות הגדולות – של למה, מה המסר וכולי – השתיקה עדיפה על הכל. ההקשבה עדיפה על הדיבור. ההתבוננות נכונה יותר מהפרשנות.

מכמה סיבות:

1. אנחנו באמצע תהליך, באמצע התרחשות.

2. הנתונים מתעדכנים ללא הרף. תמונת המציאות משתנה כל רגע.

3. איך שכל אנושי מסוגל להבין ולהסביר את הקטסטרופה שמתרחשת כרגע באיטליה ובעוד מקומות?

4. איך שכל אנושי מסוגל בכלל לנסות ולהבין דעת עליון? מה כוונת המשורר?

5. ואם מישהו צלח את כל הסעיפים עד כאן, ועדיין חושב שיש לו תשובה, נראה אותו מסביר אותה למשפחה של חולה קורונה שנמצע עכשיו בטיפול נמרץ.

עדיף להיות בענווה מול המציאות. התבוננות, עירנות ושתיקה.

מה שמחזיר אותנו לעיסוק האמיתי בשאלות "הקטנות" – איך מצליחים לעבוד מהבית בלי להשתגע, או לחילופין איך לשרוד כלכלית את התקופה הזו. איך לשמור על המשפחה. איך לשמור על עצמי ועוד. אמנם אלו שאלות שנראות טכניות אבל בעצם הן מאד מהותיות – כי התשובות אליהן הן לא בהכרח תשובות טכניות.

לדוגמא: לשמור על המשפחה יכול להיות עניין הישרדותי ויכול להיות גילוי של שמחה, יצירתיות, רגישות ואהבה. דווקא כשהמרחב החיצוני מצטמצם זה מקום לגילוי של מרחבים פנימיים חדשים. דווקא כשהקיום שלנו מרודד – יש מקום לסדר פנימי חדש, תובנות חדשות וגילויים מעניינים.

בעיני זה מבחן של אמונה – לעשות סדר באמונה של כולנו, דתיים וחילוניים כאחד. כולנו יצאנו מההרגלים שלנו בין אם זה לשבת בבית קפה או להתפלל במניין (אגב, שניהם דברים נפלאים). כולנו הושלכנו מחוץ לחיים המוכרים אל מרחב חדש ולא מוכר שבעזרת השם נגלה בו חידושים מופלאים.

אין לי תשובות (עדיין) אבל אני מאמין.

מאמין בקב"ה שיש סיבה והסבר להכל. שאם וכאשר יהיה נכון גם נוכל להבין אותה. ושהתכלית היא טובה.

ואני מאמין בעוד דבר. אני מאמין בנו, בני האדם. ברוח האנושית, בסולידריות החברתית, ביצירתיות, בתעוזה, בנחישות ובחכמה שלנו. שנדע יחד להתמודד עם האירוע ההיסטורי הזה בהצלחה ושנצא ממנו טובים יותר.

בריאות טובה לכולנו!

עוד משהו קטן, יש גם מסרים שמצליחים לעורר השראה. זה אחד מהם, למי שעוד לא הספיק לראות: