אורות

דמיינו לעצמכם מצב שבו אתם חווים מתיקות אמיתית מכל דבר. שאתם בשמחה והתלהבות בכל רגע. שאתם מרגישים חיים כפי שמעולם לא הרגשתם - בחיבור עמוק לעצמכם, לסובבים אתכם ולבריאה כולה. כל יום מביא לגילוי פנימי חדש ומסעיר. המציאות משנה צבעים מגוונים של אפור לכל הצבעים האחרים. כל אדם שתפגשו נדמה לכם כמו מלאך. כל פעולה שאתם עושים נעימה לכם ואתם רוצים שהעונג הזה לא יגמר לעולם, מעין עולם הבא.

וכל זה בלי חומרים אסורים בכלל!

את האורות הללו (אולי עם קצת פחות חופש ספרותי) חווה כל חוזר בתשובה בתחילת הדרך. זו מעין אופוריה רוחנית שבה כל עיסוק בענייני קודש מתוק ונעים ומחייה בצורה שלא חווית מעולם. פתאום - החיבור החדש לקב"ה פותח שערים של רוחניות שצובעת את הכל בצבעים בוהקים.

בשלב מאוחר יותר האורות דועכים והחוזר בתשובה נדרש לחזור עם החוויות הגבוהות אל המציאות היומיומית, הממילא-לא-פשוטה של חוזרים בתשובה. הקב"ה נותן לנו לטעום את המתיקות הרוחנית במרוכז - איך החיים שלנו יכולים להראות. אבל לאחר מכן - מוטלת עלינו העבודה האמיתית של לגלות את האורות הללו במציאות הרגילה. לחשוף את הרוחניות, האמת, הקדושה, האמונה, החיבור לקב"ה - בתוך המציאות ומתוכה. להפיח במציאות רוח חדשה. עלינו להרוויח את הקדושה מתוך עבודה ולא כטובה משמים. או במילים אחרות - אין ארוחות חינם - גם ברוחניות.

במקרים מסויימים, דעיכת האורות הללו יכולה להוביל למשבר של ממש ואפילו חריף מאד. זהו משבר שיכול לטלטל את האדם ולפגוע בו, בזוגיות, במשפחה ובסביבה הקרובה. שינוי קיצוני שאדם עובר (עם עצמו) חייב מתישהו להשתלב במרקם החיים בו האדם נמצא. לצערנו, לא תמיד החיבור (בין האדם ה"חדש" לבין הסביבה ה"רגילה") הוא טבעי או קל. זה מצריך עבודה פנימית עמוקה ויסודית של כל המעורבים, על מנת לסלול נתיבים חדשים בחיים שהשתנו.

גם אני חוויתי את אותם אורות. את אותה צמיחה רוחנית סטרואידית. זו באמת חוויה נפלאה של חיבור לקב"ה, לקדושה, למצוות, לתפילה. גם אצלי האורות דעכו באיזשהו שלב והגיע זמן שבו צריך לעבוד כדי "להרוויח" את אותם אורות. האמת היא, שהחיכוך הגבוה בין רוחניות לגשמיות תמיד מלווה אותי. אני חושב שאני עדיין בתקופת המשבר שעובר לאורך השנים עליות ומורדות. החיבור בין רוחני לגשמי עדיין קשה, עדיין מרגיש מלאכותי לפעמים, עדיין מרגיש לעיתים מזוייף. אינני מרגיש שהשילוב בין שני החלקים הללו פתור אצלי.

האמת היא שיש לי תזכורת שבועית קבועה על קבלת אורות וה"משבר" שאחרי האורות. אני זוכה לחוות אורות ודעיכת אורות מידי שבוע (ברוך השם). בשבת - הארה רוחנית וקדושה עליונה. השבתות שאני חווה, שבת כהילכתה, מאירות בי בעוצמה שקשה לי להסביר. אני נהנה מהתפילה, יש לי חשק ללמוד תורה להתחבר לקדושה עוד ועוד. אבל אז מגיע מוצ"ש. האורות דועכים, הנשמה היתרה חוזרת הביתה - ואני חווה גרירת רגליים (רוחנית) ומאבקים. הרבה יותר קשה לי להתפלל באמצע השבוע מאשר בשבת. לימוד תורה במשך השבוע מצריך הרבה מאמץ ויגיעה עד שהוא קורה ואילו בשבת אני רק מחכה לזה.

כשאני מדבר עם חוזרים בתשובה בתחילת הדרך אני משתדל לומר להם בצורה ברורה שעדיף להתקדם לאט. עדיף לקחת על עצמך דברים מתוך תשוקה פנימית אמיתית ובוערת - ולא לחקות אחרים שנמצאים במדרגה גבוהה יותר. יש התלהבות מבורכת בשלב האורות אך גם יש את השלב שאחרי. כשבנאדם רץ מהר מידי לתוך עולם התשובה הוא עלול בשלב מסוים למצוא את עצמו מנותק - מהעולם ומעצמו. במקומות הללו גם המשבר חריף וכואב יותר.

זה גם הרבה עניין של אופי (וראיתי לכך אינספור דוגמאות) - אדם שהוא יותר קיצוני באופיו (כזה שהולך יותר לקצה) ילך למקומות הללו בתור חוזר בתשובה וירצה להגיע לשם חזק ומהר. אופי מתון יותר - קצב יותר רגוע, דתיות מתונה יותר.

מנדי קרומבי היקר כתב פוסט מופלא (בפייסבוק) והוא גם עורר אותי לכתוב על העניין. בפוסט הוא מנתח את האנטומיה של התהליך בצורה מדוייקת ומעמיקה. הבאתי כאן רק פיסקאות נבחרות מהפוסט. ממליץ בחום להכנס ולקרוא אותו במלואו:

בעלי תשובה: אל תעבדו על עצמכם ואל תאבדו את עצמכם!

לא פעם יוצא להיפגש עם בעלי תשובה החווים תהליך מוכר של התרסקות גדולה ומשבר עצום בחייהם. זה קורה בדרך כלל מספר שנים אחרי החתונה, כאשר ישנם כבר ילדים, והמשבר הזה מזעזע את הספינה המשפחתית כולה ומאיים להטביעה. ישנם כאלה המצליחים לצלוח אותו ומגיעים לחוף מבטחים, אך אחרים מתרסקים ונפגעים קשה, כשיכולות להיות לכך ההשלכות אצל בני המשפחה.

....

מטרתה של התעוררות זו היא להניע את התהליך האישי, ולכן היא זמנית. ה'אורות' מופיעים לזמן מסויים, ואחר כך נמוגים, ומשאירים את האדם לעבודה האישית והעצמית שלו, שדווקא היא העיקר בעבודה האישית.

.....

ההתפכחות מהאשליה שמספקת תקופת ה'אורות', מכאיבה ומתסכלת, וגורמת להתרסקות על קרקע המציאות.

אלא שכדי להימנע מאותה התרסקות, יש לבצע את התהליך מתחילתו בצורה נכונה ומתוקנת:

כל תהליך מתוקן ובריא, ובפרט חזרה בתשובה, מבוסס על סנכרון מלא ומדויק בין שתי הנפשות, בין האורות והכלים, בין האדם עצמו ובין מי שהוא רוצה להיות. התהליך מתבצע צעד אחרי צעד בצורה יסודית ועמוקה, כאשר רק אחרי שהאדם מרגיש שהוא כבר שלם עם השלב הנוכחי, שהתמזג ונטמע בצורה עמוקה בתוך אישיותו, ניתן לעבור לשלב הבא. אין כאן דילוגים והחלטות גבוהות שמנותקות מהמציאות האישית, אלא החלטות מדורגות, מן הקל אל הכבד, והתקדמות שורשית ויסודית.

בתהליך מתוקן האדם לא מתעלם מהאופי שלו ושאר מרכיבי האישיות שלו, אלא מתעל אותם ומשתמש בהם להתקדמות האישית שלו. הוא לא מנסה להפסיק להיות מי שהוא ולהפוך למישהו אחר. אם הוא בטבעו טיפוס חברהמ'ן, הוא לא ינסה להפוך לאדם רציני, אלא להשתמש בטבע החברהמ'ני שלו למטרות חיוביות. אם הוא רכש מקצוע מסויים שבו הוא מצליח, הוא לא נדרש לעזוב אותו, אלא כפי שהורה הרבי לבעלי תשובה רבים, שלא להתנתק מהמקצוע שלהם וממסלול החיים הקודם שלהם, אלא ליצוק לתוכו קדושה.

עד כאן דבריו.

הנושא הזה חשוב מאין כמוהו גם כי כל החוזרים בתשובה פוגשים אותו וגם כי הוא משפיע באופן מעמיק על האדם עצמו ועל סביבתו - בכל מקום בחיים.

בתגובתי לפוסט של מנדי הוספתי שלדעתי יש מקום שרבנים המלווים חוזרים בתשובה יתנו דגש על הנושא הזה. מצד אחד זה חשוב לדרבן, לעודד ולהוסיף קדושה אך מצד שני יכול להיות לזה מחיר כואב לאחר מכן. יש מקום למודעות ולרגישות של אותם רבנים. חשוב לבסס בניה פנימית נכונה ומאוזנת כבר בתחילת התהליך ולא רק כתוצר לוואי של המשבר.

שנזכה כולנו לאורות גבוהים אך בריאים!