אנרכיזם

מידי פעם כשיוצא לי לדבר על המצב אני מסביר שכואב לי מאד.

אני לוקח הכל אישית. הכי אישית שיש.

אמנם אני דתי (ברוך השם כבר כמה שנים טובות) אבל גם אני עשיתי צבא, למדתי ורכשתי מקצוע, עובד למחייתי, משלם הרבה מיסים וגם אני אנרכיסט.

לא הרבה יודעים, אבל אני שותף לקבוצה של אנרכיסטים. האמת שיש לא מעט מאיתנו. אמנם הרוב ימניים אבל יש גם שמאליים.

אנחנו קוראים תיגר על המציאות.

ואנחנו עומדים כל יום בהתרסה בוטה מול השקרים שמספרים לנו.

אנחנו מקריבים הרבה מעצמנו, נותנים את הלב, המוח והגוף. לא נותנים לאף אחד לבלבל אותנו.

התנאים לא משפיעים עלינו – כי יש לנו נחישות. אנחנו מוכנים להקריב הרבה – כשאנחנו נדרשים לכך.

ואנחנו לא מוותרים אף פעם. לא נשברים.

כל יום, בבוקר, אני ועוד הרבה כמוני עומדים מול המציאות ומניחים תפילין.

להניח תפילין זה אנרכיזם קיצוני!

אמנם זה נראה מוזר עם הקוביות והרצועות אבל זו בעצם הפגנה המונית כנגד המציאות.

המציאות הגשמית, בעוצמה השקטה שלה, בהתמדה האינסופית שלה, מספרת שוב ושוב את אותם סיפורים. יש לה דף מסרים וכתוב שם

שאנחנו חסרי משמעות

עלובים

בלי כוחות אמיתיים

שאנחנו מקיימים נסיונות מגוחכים (ומיותרים) להתגבר על המציאות ולשנות אותה

הרי תמיד בסוף ניפול

הקיום שלנו מקרי וחסר משמעות

שהדבר היחיד שאמיתי זה הרצונות והצרכים הגשמיים שלנו

שחיי רוח זה תחביב נחמד שמרגיע את הנפש אבל לא משהו אמיתי

שאלקים (אם הוא קיים) התייאש ועזב אותנו

שהעולם ללא מנהיג, ללא הנהגה – כאוס רנדומלי שבו החזק שולט

שאין תכלית לחיים מלבד התענוגות

בזמן הכי לא נוח ביום, בתחילת הבוקר אנחנו מושכים אנברקס למציאות ועומדים.

היא, שרגילה לזרום, ולהיות בתנועה מתמדת כמו נחש – נעצרת בהפתעה.

אנחנו מסתכלים למציאות בלבן של העין וקוראים עליה תיגר. אנחנו אומרים לה בקול צלול

שהיא משקרת

שהיא השקר

שהיא מעוותת

שהיא רק אמצעי ולא המטרה

שהיא הקליפה ולא התוכן

שיש אלקים ואנחנו מחוברים אליו – ואנחנו מחוברים אליו דרך המציאות

שיש בנו כח ועוצמה אינסופיים

שיש לנו חכמה של אלפי שנים

שהתכלית היא הרוח, הנשמה, הגוף הוא רק כלי

שאנחנו משעבדים את הלב והמוח אל הבורא

שיש משמעות לחיים, משמעות לכל רגע ולכל פרט

והיא, המציאות, לא ממש מתרגשת מכל זה. היא מסתכלת אלינו בעיניים עתיקות שכבר ראו הכל, מחייכת אלינו חיוך מתנשא. היא אומרת לנו כמעט בלחישה:

על מה המהומה?

הרי בלעדי אתם כלום

אפילו התפילין שלכם עשויים מחומרים גשמיים מאד

מעובדים בכלים גשמיים מאד

מונחים על גוף גשמי מאד מאד

מישהו כאן יכול לבטל את הגוף?

מישהו כאן מספיק אמיץ לצאת מהמציאות?

אני לא משקרת – אני אומרת את האמת

בלעדי – אתם כלום, אין לכם שום דבר

הרי כל מחשבה, כל רעיון – מבלי הגשמה הוא סתם דמיון.

אתם רק אפס – אני המספרים

זה פשוט שהיא צודקת, אותה מציאות גשמית.

אבל אנחנו אנרכיסטים. אנחנו כאן כדי לזעוק, לזעזע את היסודות להרעיד את העולם.

אנחנו כאן כדי לפרק את מה שמקולקל כדי לבנות אותו מתוקן.

כל כריכה וכריכה של הרצועה על היד היא כמו מכה בפטיש על השקרים של המציאות. באמת, אין לנו כוונה לשבור על מנת להרוס אותה. רק ליצור סדקים - שיזכירו לה (ולנו) שהיא מסתירה אור גדול של קודש. שגם למציאות הגשמית יש נשמה ולא רק גוף.

אנחנו מראים לה שהתפילין מונחות רק על יד אחת. יד אחת מספיקה כדי להילחם בה. וכדי עוד יותר לחדד את הנקודה – אנחנו חושפים ומראים לה שהיד שפועלת מולה – היא היד החלשה.

כממתיקי סוד קדוש אנחנו משיבים לה:

את צודקת

בלעדיך אנחנו כלום

אין מציאות רוחנית ללא מציאות גשמית

אבל גם אין מציאות גשמית ללא רוחנית

גם את כבולה אל הרוח

בלי הקדושה והרוח – את סתם גוש אטום

אנחנו לא נגדך

אנחנו רק כאן להזכיר לך שאת הרבה יותר גדולה ממה שאת מספרת

אנחנו לא נלחמים בך –נלחמים עליך

בלעדיך אין לקדושה ביטוי

את האמצעי לגילוי הקדושה בעולם

יש לך תפקיד

ויש גם לנו תפקיד

כשאנחנו יחד (גשמי ורוחני) – השלם גדול מסכום חלקיו פי מיליון

כשאנחנו לחוד – יש חושך

זה השלב שבו היא מתחילה לרעוד ולהזיע. הסדקים מתרחבים. דרך הסדקים בוקע אור טהור. ולמרות הרעידות, והזיעה – היא מחייכת אלינו. חיוך של אמת וחיבור:

עליתם עלי, היא נאנחת

צדקתם

גיליתם את הסוד שלי, את האמת

גם לי יש נשמה רוחנית שפועמת בי ומחייה אותי

גם אני כפופה לרצון הבורא

באמת, אין גשמיות בלי רוחניות

ונכון, בלי החיבור בינינו – אין כלום

בשלב הזה אנחנו מתפייסים. לפעמים יש חיבוק חם ולפעמים רק הנהון הדדי מכובד ומרוחק.

אבל מרגע זה ואילך כל היום נראה אחרת. האור של השמש בהיר יותר.

פעולת המחאה שלנו השיגה את היעד.

באנו לזעזע, להסיר את הכיסוי מעל השקרים. להראות שיש אמת ושכולנו כפופים אליה. כולנו חלק מהמשחק. כל אחד ואחד, כל פרט ופרט – קטן כגדול.

המטרה הסופית של האנרכיזם הזה הוא להראות שאפשר אחרת. שצריך אחרת. שלא לקבל את המציאות כמשהו סופי ומובן מאליו. להסכים שכל המציאות (ואנחנו בתוכה) מכוונים - אליו.

זה הכי כללי ורחב שיש. וגם הכי פרטי.

כולנו משוקעים כל כך במציאות עד שהשמיכה שהיא מניחה עלינו מסתירה לנו את האמת. כדי להסיט את הכיסוי הזה צריך חוזק ועוצמה. צריך לפעול בתקיפות. צריך להיות אנרכיסט. לקרוא תיגר. ללכת בדרך שלך, עם האמונה שלך לטובת משהו גדול יותר. כל אחד בדרך שלו עם התפילין שלו והכוונות שלו – סודק את המציאות ונותן לקדושה להופיע.

וכשמתבוננים לעומק אפשר לומר שבהרבה בחינות - היהדות היא בבחינת אנרכיזם מול המציאות.

אז כן, כואב לי מאד. הכל מאד אישי.

כי אני כמו כולם, רוצה עולם מתוקן. אין לי ברירה אלא להיות אנרכיסט. לדרוש בתוקף – שיהיה כאן (רק) טוב.